לרגע אחד קצר ומתוק ביקר אותי פרפר במרפסת. פחדתי לזוז, שלא להפחיד אותו. בהתחלה הוא נחת על עציץ החרציות, התיישב על פרח אחד ועסק בו, אחר כך התעופף לשפר עמדה והמשיך בשלו על פרח אחר, מאפשר לי להתבונן בו יותר מקרוב, כנפיו פונות אליי. בצבע צהוב חיוור מואר בקרני השמש, נקוד אפור כהה. הוא רפרף את דרכו משם ועבר לחוג סביב אדנית הרוקט והסיגליות, יוצא ונכנס מבעד לרשת המתוחה על קשת האבן.
חצי מהטרימסטר הראשון כבר עבר, איך הזמן חולף לו זה משהו. בחדר המודל נפרדנו מגים המודל אחרי חמישה שבועות של ציור וקיבלנו בברכה את קליאו שתמדל עבורנו בחמשת השבועות שיבואו. בימי חמישי בערב, בחדר הפיסול אני רושמת בחימר את רוברטו, בקבוצה קטנה של ארבעה מפסלים. בסטודיו אני עובדת על העתק פסל גבס (קאסט) בפלטה מוגבלת: שחור, לבן, צהוב אוקר ואדום אנגלי. וטיפה כחול אולטראמרין, אבל רק ברקע. אל תגלו.
חברות ומכרים שכבר השלימו את תכנית הלימודים שלהן לפניי אומרות לי: את עוד תתגעגעי לתקופה הזאת. ואני, שקצת שחוקה כבר אחרי שנתיים אינטנסיביות ומטלטלות, עונה שאני לא יכולה לחכות כבר להתגעגע לכל זה. ובאמת ממרחק הזמן תמיד קל יותר להתגעגע. כשאת בתוך השגרה, ההליכה, העבודה, כשאת טרודה בהבשלה איטית בתוך הגולם החיים עשויים להיראות חזרתיים ומשמימים. כל יום אותו הדבר. הנה כמה דברים שאני לוקחת כמובנים מאליהם כרגע ויכולה לשער לעצמי איך בעתיד אני עוד עשויה להתגעגע אליהם; לוח הזמנים הקבוע, הידיעה שמודל תמיד תהיה שם בשעה היעודה והחדר מוכן והמקום פנוי לי וממני נדרש רק להגיע. פידבק קבוע. עבודות של אמנים אחרים שנוצרות מסביבי, ממלאות אותי השראה וקנאת סופרים שמרבה חוכמה. חלל סטודיו מרווח, מודלים בשטף בלתי פוסק, ציורים לרוב לשזוף בהם את העיניים. יש תמיד את מי לשאול ובמי להיתמך. כשהדרך נעשית תלולה ומאתגרת יש סביבך מי שירים אותך.
עוד על געגוע: לפני שבוע אבדה לי הסבתא האחרונה שנותרה לי. ביום שישי שעבר בבית הספר, בהפסקת הצהריים בין הקורס בתיאוריית צבע לשיעור פורטרט פתחתי את הטלפון לגלות שאין לי יותר סבתא עליזה. אני כותבת את המילים האלה והן מתריסות אבסורד, הלב מסרב עדיין להבין איך זה ייתכן. מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת אותה גרה איתנו באותו הבית. תמיד שם, יום אחרי יום כמו השמש. תמיד צוחקת, תמיד מתבדחת, תמיד עליזה היא הייתה, סבתא שלי.
סבתא עליזה לא תנדנד לי עוד מתי תתחתני כבר ויותר לא תתנמנם בישיבה לשולחן השבת. היא לא תלך למרכז יום לקשיש, לא תרקוד שם או תשיר או תיצור שם יצירות להחזיר הביתה להיערם באין חפץ, לחלק לנכדים, לא תדחוף לי ליד שטר של מאה בהיחבא במסדרון.
אנחנו יושבים שבעה בירושלים, בבית שקנה לה סבא שלי ובו נולדו וגדלו אמי ואחיה. על כיסאות נמוכים על רצפת חרס מעוטרת, מוקפים מזכרות ומעלים זכרונות, מספרים עליה סיפורים.
דרך האובדן כמו דרך מנסרה רגעים מסוימים נשלפים מחדש שוב ושוב וסיפורים אחרים מבליחים באחת וחוזרים כלעומת שבאו אל תהומות הזיכרון.
