הגיע הזמן להודות: שנתיים ושלוש אל תוך הלימודים האלה, ואני שחוקה. אני שחוקה ממאות האנשים שמקיפים אותי מדי יום ביומו, שחוקה מהאינטנסיביות והקשיים הקטנים של הלמידה היום יומית, מהמונוטוניות של השגרה. כמו יבלות על כף הרגל אחרי צעידה ממושכת בשביל ארוך, השחיקה מתבטאת אצלי בכל מיני רמזים דקים של הגוף: טיק עיקש בעפעף ימין, תנומות ערב הולכות ומתארכות על הספה בערבים אחרי הלימודים, נעשות תכופות יותר ויותר. הריכוז שחומק ממני והלאה. כל מה שפעם ריגש אותי: האור והצבע בחדר המודל, הנופים הנשקפים לי מחלונות הדירה ורחובות ברצלונה שבוערים בסתיו צהוב, ההיקסמות הנרגשת מהגשמת החלום, מהאפשרות לצעוד יום יום בעולם של יצירה, של למידה והשראה – הכל מחוויר ודוהה ומתעמעם.
זה קורה, כשהדרך מתמשכת. וזה מוזר, כי עד ממש לא מזמן, אני זוכרת, שמחתי כל כך במקום הזה שאני נמצאת בו. אני מרפה רגע מהצעידה המאומצת ועוצרת להתבונן בנוף שנשקף לי מהמקום שאליו העפלתי. לפני כמה חודשים ככה, בספטמבר, נסעתי שוב לדניאלה לסוף שבוע. אתן מבינות, זה כל כך קרוב ונח לי מכאן מברצלונה, וזול. ודניאלה, היא מכירה אותי כבר כמה שנים, זו לא לי הסדנה הראשונה אצלה וגם לא השניה. כשהיא ראתה את מה שציירתי באחד הסשנים היא הנהנה והפטירה, כן, השתפרת מאד, הא? כמובן, שנתיים של לימודים אקדמיים אינטנסיביים, זה לא הולך ברגל.
בגלל שגדלתי על פרקי אבות אני מיישמת שיעורים כמו ״לא הביישנית למדה״ ו״עשי לך רב״, ולכן לקראת הסדנה שאלתי את דניאלה אם אוכל להביא איתי ציורים שציירתי עצמאית בשביל ביקורת והכוונה ממנה. דניאלה היא מורה כבר מעל לעשרים שנה, היא ראתה מאות תלמידים מרחבי העולם והיא גם אמנית שאני מאד מעריכה ומוקירה את פועלה. העין האסתטית שלה, הנושאים שהיא מציירת, הגישה שלה לציור ולאמנות ולשדה שבו היא פועלת. בקיצור היא הסכימה, והבאתי איתי שלושה נופים קטנים שציירתי כאן בברצלונה באביב וציור אחד של בלוני גז. ומה יש בזה, הרי אני רואה מורים מדי יום ביומו באקדמיה, הם מגיבים למה שאני עושה ומסייעים לי כל יום להיות טובה יותר מאתמולו. ובכל זאת כשדניאלה ראתה את הציורים שעשיתי מיוזמתי וללא הנחיה, השיחה אודותם מילאה אותי סיפוק נדיר, כזה שהימים בבית הספר לרוב אינם מצליחים לעורר בי.
וערן אמר לי, את בתקופה של ספרינט עכשיו, אבל אם את רוצה להמשיך לעסוק בתחום גם אחרי הלימודים האלה, את צריכה לחשוב מרתון. תנסי להיזכר מחדש למה יצאת לדרך הזאת. בחללי הסטודיו בבית הספר אכן יש אווירה של אולם אימונים אינטנסיבי; כולם אצים ורצים, השעות ארוכות והימים רוחשים הישגיות ותחרותיות. ככה באמת אי אפשר לרוץ מרתון שלם. ואני מסתכלת סביבי, הרי, אני רואה את האמניות שפועלות בשדה שלי, בארץ שגדלתי בה וגם במדינות שלמדתי בהן. אלה שחיות את היצירה כאורח חיים ולא רק כפרק מזדמן, הרחק מחוץ לחממת האקדמיה. אני אוהבת לדבר איתן, להתחמם בגחלתן. הפרספקטיבה שלהן מנחמת, השנים שחולפות מעמיקות את נקודת המבט. הדברים שהן יוצרות מפיחים בי השראה וקנאת סופרות.
ועכשיו שוב חופשת סמסטר. יש לי זמן לעצור ולנוח, לחדש כוחות, לחשב מסלול מחדש. אני יושבת על המרפסת, קוראת ומנמנמת ומשקה את הפרחים ולכמה רגעים בדרך המטורללת הזאת לא מציירת בכלל, רק מתבוננת.
