מי שהתנסתה במגורים איתי כבר יודעת: אני אישה מבולגנת. מי שעוד לא היה לה העונג, ובכן, עכשיו גם אתן יודעות. איכשהו, מבלי להתכוון ובלי שאשים לב אני זורעת אחריי בכל אשר אלך נתיב פירורי-לחם של חפצים מיותמים, מחברות פתוחות וספרים שהתחלתי לקרוא, כוסות תה חצי ריקות ובגדים שמקומם בסל הכביסה.
אחד הדברים שקסמו לי במעבר הנה לשוודיה היה ההזדמנות לחוות לראשונה איך זה יהיה באמת לגור לגמרי לבד, בלי לחלוק את מרחב המחיה שלי עם אף נפש מלבדי. הכמיהה הזו לא נבעה מתוך צורך לברוח ממשהו או ממישהו. אהבתי ועודני אוהבת מאד את הבית שבניתי לי עם מטיאס (אהובי) ועם החתולים שאנחנו מגדלים יחד (ויש שיטענו: מגדלים יתר על המידה, אם אתן מבינות למה אני מתכוונת). בכל זאת, כשאני מותירה אחריי פתילי מחשבה פזורים ברחבי הבית או כשאני רוצה להישאר במיטה לקרוא רק-עוד-פרק-אחד-מבטיחה עד השעות הקטנות של הלילה, קיומו של אחר – אהוב ככל שיהיה – מעיב על החופש שעשוי להיות לי בלבד.
וכן, גם ללמוד לחיות בעצמי עם הבלאגן הזה שלי זה גם כן חלק מהעניין.
בחודשים האחרונים קראתי את דרכי דרך ספרות סקנדינביה רבתי. ניסיתי, לפחות. לא הספקתי לקרוא את כולן, אבל מכל אלו שהספקתי לשים את ידי עליהן בספרייה תפסה אותי במיוחד אסטריד לינדגרן, או בעצם הילדה פרי עטה בילבי, ששבתה את ליבי.
בילבי גרב-ברך, והבית הגדול והכאוטי שלה שבו היא גרה בלי אף הורה שיגיד לה ללכת לישון דווקא בשיא הכיף. בילבי ששוכחת לנקות את הבית ביום שישי ומרדדת בצק עוגיות על הרצפה במטבח מטעמי חוסר במקום. היא כל מה שהייתי רוצה להיות ויותר. בטוחה בעצמה כמו שאף פעם לא הייתי, לא מתבלבלת מקולות של אחרים שפונים אליה בטענות, שאלות, תהיות או הוראות. היא מעוררת השראה על אמת, ודווקא בגלל שהיא גם יודעת להודות בכנות כשהיא טועה או מתבלבלת.
אמרו עליה כבר לא פעם שהיא דמות לא חינוכית. אני מניחה שאני חוטאת בזה גם עכשיו, כשאני נתלית ככה בנטייה שלה לאי-סדר, מאדירה אותה כיתרון במקום חולשה שדורשת התערבות, שיפור, תיקון. כי אולי אם רק הייתה לה איזו דמות הורית חינוכית בוילה וילקולה שהייתה מזכירה לה להרים מהרצפה את הגרב המלוכלכת או נוזפת בה כשהיא מנפצת ביצים בחוסר זהירות היא הייתה מצליחה להיות קצת בוגרת יותר, אחראית, מאורגנת. ואולי לא? אולי דווקא החיים בגפה הם אלו שמאפשרים לה לעצב את מי שהיא צריכה להיות באמת, ללא הפרעות ובלי הכוונות חיצוניות. או כמו שהיא הסבירה לטומי ואניקה – קודם כל אני אומרת לעצמי בנחמדות, ואם אני לא מקשיבה לי אז אני מחמירה את הטון, ואם אני עדיין לא מצייתת אז אני חוטפת מכות. מבינים?
