ובוקר אחד על שביל ישראל, בחניון הלילה שמעל המכתש הקטן, שלמה לא הסכים לקום. היה קר מאד, והמחשבה לצאת מהשק״ש הייתה באמת בלתי נסבלת. אני זוכרת שרבתי איתו שם בבוקר הזה. אני זוכרת שהתעצבנתי עליו נורא ושלא נשארו לנו שום מים ושהברז הקרוב לחניון בכלל לא היה כזה קרוב. אחרי נצח קטן ומתסכל השארתי אותו שם להמשיך לישון, ארזתי את התיק, מילאתי את הבקבוקים והשלוקר ויצאתי עם ענר מהחניון שבשעת הבוקר המוקדמת הזו כבר היה כמעט ריק לחלוטין. הוא כבר ידביק אותנו, ידעתי את זה. זה בכל זאת היה מכעיס נורא.
כמה צעדים מאוחר יותר הגענו לשפת המכתש. המשך השביל נמתח תחתינו בירידה תלולה, משובץ יתדות וגדרות מולחמים לסלע. הרוח הייתה קרה ופראית והמכתש השתרע לפנינו כשפתאום מבין העננים והערפל, בקצה השני של המכתש בין שני מצוקים – נצנוץ מתכתי, ים המלח.
באשכרה, ים המלח. ים המלח! שכחתי לגמרי על מה כעסתי, שכחתי שכעסתי בכלל. זה היה רגע סוריאליסטי, ההבנה שהגעתי הנה ברגל כל הדרך מאילת. ההרגשה הזו שהציפה אותי פתאום, שכל הקילומטרים והימים והלילות והעליות וההרים והאבנים והעייפות והתסכול, זה באמת הצטבר, זה באמת מצטבר. עשיתי דרך.
קשה להרגיש את ההצטברות הזו באמת במהלך הצעידה בשביל ממש. את מציירת ציור ועוד ציור ועוד אחד, עץ ובית ויער ופורטרט. לא את כולם את אוהבת, ברובם את אפילו די מואסת כשאת מחליטה להניח אותם סוף סוף לייבוש. היום-יום אינטנסיבי וקטנוני ורצוף אכזבות ומכשולים. קל מדי לשכוח במהלכו למה בכלל יצאתי לדרך. להצליח לשמור את העיניים על המטרה זו משימה מאתגרת כשאת עוד לא ממש בטוחה בכלל מה בדיוק המטרה שלך.
אז נסעתי למוזיאון האמנות של גטבורג כדי לנסות ולמקם את עצמי על ציר ההיסטוריה של תולדות האמנות, כי אני כבר יודעת שאני רוצה להיות ציירת אבל אני עוד לא יודעת איזו ציירת בדיוק אני רוצה להיות. נסעתי להתייחד עם יצירות ולהיזכר מה מרגש אותי, לרקום את הסיפור שלי אל שרשרת הדורות ההיסטורית של אמניות ואמנים שהרימו מכחול יום אחרי יום בלי לדעת לאן זה עשוי להוביל אותן.
כשנכנסתי למוזיאון החלטתי לנסות להשאיר את הציניות והמגננות שלי בחוץ. לבחון את היצירות בשקט, רק אני ומה שהן גורמות לי להרגיש. אני אולי חדשה בשדה הזה, אבל כבר שמעתי די והותר קולות שהתיימרו להסביר לי איזו אמנות ראויה ונחשבת ואיזו פחות. מה אני צריכה – חייבת – מוכרחה – להעריך, ובעיקר במה עליי לזלזל. יצירה היא נושא טעון ואמוציונלי, והכוחות שמניעים את התחום הזה לרב לא נקיים מאינטרסים.
אבל כשאני שם במוזיאון, מתהלכת במרחב המחומם והשקט, עומדת מול ציורים שנוצרו בחיים אחרים, בארץ אחרת, בעולם אחר – אני יכולה לרגע אחד להשתיק את כל הרעש הזה. יש משהו חזק מאד במפגש הזה בין אדם ליצירה. משהו שכל הדיבורים וכל התיאוריות מתגמדים לעומתו. זה רגע של רגש טהור ונקי, כמו לראות מולך פתאום את ים המלח, מבצבץ מעבר לערפל.
במוזיאון האמנות של גטבורג יש שש קומות. הייתי שם כמה שעות טובות, ראיתי הרבה אמנות שריגשה אותי וגם הרבה שהותירה אותי אדישה.
מה שחשוב לי ברגעים האלה, אחרי שהחוויה הרגשית הראשונית שוככת, זו השאלה מה בעצם קרה כאן. מה זה היה שהפעיל אותי ככה, ואיך, יום אחד, אני יכולה אולי גם להגיע לשם בעצמי
עוד כמה תמונות? בסדר.
