אני כבר לא מכירה את מי שמגיעות לפורטרט קלאב. הבנתי את זה כשצפיתי השבוע בסטורי של עינת ולא זיהיתי כמעט אף אחת. כמו תינוק, בהתחלה זה כאב ועכשיו הוא יצא החוצה והולך לבד.
במטוס בדרך לכאן קראתי ספר על פליטה איראנית בשוודיה. בחרתי אותו בשדה התעופה כי הוא היה נראה לי כמו דרך טובה להתכייל בחזרה למקום שאני נוסעת אליו, המקום שאני חיה בו אבל הנפש שלי מסרבת להתרגל לקרוא לו בית. קראתי אותו וחשבתי על דלארם, שכששאלתי אותה איך יצא שהם ככה העבירו נתח נכבד כל כך מהחיים שלהם כאן בארץ הזאת היא חייכה חיוך קצת עצוב ואמרה לי, נו, את יודעת, המזרח התיכון. הוא לא תמיד מצליח להיות מקום שכל כך נעים לחיות בו.
לחיות רחוק מהבית זה קצת כאילו לחיות פעמיים.
בחופשה הקצרה שהייתה לנו בין הטרימסטרים נסעתי עם מטי לטיול קצר במדבר. עלינו לתצפית במגדל שמירה נבטי והסתכלנו אל הנחל ואל הריסות העיר העתיקה. אני לא לגמרי יודעת להסביר את זה, אבל במדבר אני מצליחה לנשום יותר. משהו בצבעים אולי, המרחבים שנפרשים מאופק לאופק. החיים שמצליחים להתקיים גם ועל אף ולמרות הכל, בארץ לא זרועה.
לאבנים במדבר שלנו יש צבע חם ובהיר. למרות הזוויות החדות שלהן, השכבות שאפשר לראות להן בין הסדקים מקנות להן רושם פריך, שברירי. גם בערוצי הנחלים היבשים אפשר למצוא סימנים לשטפונות.
בשוודיה הסלעים ברובם שחורים.
נסעתי לעיר לאסוף את תעודת הזהות השוודית שלי. משרד המיסים נפתח בעשר, אז כשיצאתי מהבית השמש כבר התחילה לזרוח. העולם היה לבן ומנצנץ. עצים עירומים מעלווה טיפחו על ענפי צמרת דקים קנוקנות קריסטלי קרח. על הסלעים בשולי הדרך קפאו נטיפי מי גשם ארוכים, עכורים, מבריקים.
אולי מה שמוצא חן בעיניי במדבר, כמו בנוף המושלג של ינואר בשוודיה הוא המונוכרומטיות הזו של הנוף. כשהכל סביב צבוע בגוונים דומים כל כך אפשר להצליח לראות טוב יותר את הצבע של אור השמש. גם לאוויר בעצמו יש צבע. אפשר למצוא אותו כשמסתכלים בשטח פתוח על הרים רחוקים. במדבר הם מקבלים גוון סגול חי, באיטליה כחול קובלט וכאן תכלת אפרפר קריר.
