זה היום האחרון של 2023 אבל גם היום הראשון של השבוע – בלוח הישראלי, לפחות. רצף הימים לא באמת נקטע בגלל תאריך סמלי כזה או אחר והשגרה בשגרתה עומדת. אני שוב בחצר, סופגת שמש, ממלאת מאגרי ויטמין D, משגיחה על החתולים שיוצאים ונכנסים ופוגשים לראשונה חתולי חצר זרים ונבהלים ובורחים בריצה בחזרה הביתה. אני מוצאת את עצמי תוהה לעצמי איפה הייתי בסוף השנה שעברה, מתפתה שוב למבט הרפלקטיבי הזה, לניסיון לטעון משמעות לזמן החולף. ובאמת, 2023 הייתה שנה עמוסת התרחשויות אפילו עוד לפני החודשים האחרונים שלה שמטילים צל כבד על כל מה שהיה פה לפניהם.
ביום הזה אני לא רוצה לחשוב על העתיד וגם לא על העבר. אני רוצה להיות כאן ברגע הזה, בשמש בחצר בכפר מעש, לחשוב על המדריך לציור ולקליגרפיה שסיימתי אתמול והיה יפה ומסקרן וגרם לי לרצות לשוחח עליו עם רפאל שלומד איתי, שהוא פורטוגזי שאוהב את פורטוגל ורוצה ליצור מתוך האהבה הזו שלו לבית. אני עצמי גם מתעסקת הרבה לאחרונה במחשבות על התחושה הזאת של בית, וזה כואב מהסיבות המובנות אבל גם מנחם וממלא באותו אופן משונה שרק הבית יכול.
ובכל זאת יש משהו ברגע הזה שקשה להתעלם ממנו, התחדשות מלאכותית, שינוי במספר, דף חדש בלוח שנה שכאילו מוכרח להביא איתו איזו בשורה, איזו תקווה, אוי אלוהים כמה שאני זקוקה לתקווה כרגע.
ברגע הזה בחצר הזאת הווה, עתיד ועבר משמשים בי בערבוביה. כזה הוא טבעו של העולם ושל הזמן החולף, כזה טבעה של התודעה האנושית, מחפשת לטוות סיפור רציף והגיוני בין סבך שברי התרחשויות ואירועים. ברגע הזה בחצר הזאת אני מסכמת לי את השנה החולפת שלקחה אותי למקומות שמעולם לא ציפיתי להגיע אליהם. כמו מול כן הציור אני צועדת אחורה להביט בתמונה הגדולה, ברושם הכללי. למרות כל הפגמים והצרימות אני מוצאת שאני בסך הכל מרוצה. בסך הכל בסדר. כמו מול כן הציור אני ממפה את האיזורים שבהם אנסה להתמקד בעתיד הקרוב. שלא כמו מול כן הציור אני מוצאת גם איזורים רבים מדי, רחבים מדי שאין לי בהם שליטה. כמו מול כן הציור, כמו בחיים עצמם, אני לוקחת נשימה ארוכה, עמוקה וניגשת אל השנה הבאה, אל היום הבא, אל משיכת המכחול הבאה. אני לא יכולה להעלות בדעתי מי אהיה ואיפה אמצא את עצמי בסוף דצמבר 2024, כל שנותר בידי לעשות הוא להמשיך ללכת.
