כבר תקופה שהזנחתי את טקס המנחות התקופתי הנדרש אל אלילי הרשת. לא סיפקתי את ליטרת הבשר שלי, לא זכרתי להאכיל את מפלצת המטמון הגדולה. חטאתי אשמתי בגדתי. מה אני יכולה לומר, פשוט לא התחשק לי לשתף. לא קרה משהו מיוחד ואולי בעצם קרו באמת המון דברים והייתי עסוקה בלחיות דרכם. ולמה בכלל האשמה הקטנה הזו ולמה בכלל ההצדקות, ולמה בכלל מלכתחילה אני משמרת את ההרגל הזה: לכתוב, לשתף, לתעד, לשוחח. ליצור.
אני חושבת הרבה על מידת המגלומניה ההכרחית שחבויה בבסיס הכמיהה לחיים כאישה יוצרת. על הלהט הזה להיחשף לעולם, לצאת כבת קול, לומר: הנה אני והנה מה שאני עושה. מעניין, לא? יפה וראוי וחשוב שיישמע. אני ולא שרף, אני ולא מלאך. אני אומרת מגלומניה אבל בוודאי שיש בזה מן הפגיעות, בהזדקקות הכוספת הזו להיראות, להשמע, להיות מובנת. ליצור שיח.
זהו ירח הדבש שלי עם ברצלונה, השבועות הראשונים שבהם כל היבט בנאלי מתעטר בצבעי החידוש, מקשט את הלוגיסטיקה של הקיום במבטא אקזוטי. הנוף מהמרפסת בדירה החדשה והשמש שנעה ומשרטטת צללים תכולים על קיר לבן. ריי ואני מעבירות את הימים בהשוואות לשוודיה שהותרנו מאחור. אנחנו יוצאות החוצה בהפסקות הצהריים וכשהשמש יוצאת או כשאנחנו נכנסות לפרוטריה ורואות את הירקות הגדולים, הטריים, הזולים, אנחנו אומרות: תראי איזה יופי, לא כמו בשוודיה. בשיחת הפתיחה של ג׳ורדי, מייסד בית הספר, הוא אמר לכולנו, תשמעו, כל ערב יש כאן שיעור מודל ולכל אחת מכן יש יום אחד שהיא רשומה בו ויש לה מקום שמור באחד החללים. שאר הערבים הם לבחירתכן.
. אין צורך להתאמץ ולהישאר כל יום, הוא אמר, זה סתם יתיש אתכן. תבואו כשמתאים ותזכרו גם לנוח כי הלימודים כאן מספיק אינטנסיביים גם ככה. בבית הספר בשוודיה לפני שנה, לעומת זאת, אנדראס הפציר בנו, התלמידות החדשות והותיקות כאחת – תישארו לרישום ערב, גם לאלו שאתן לא מחויבות להם. רק בשבילכן אני אומר את זה.
אלה השבועות הראשונים שלי בבית הספר והכל דומה לבית הספר שעברתי ממנו והכל גם שונה בתכלית. הימים נראים אותו הדבר: רישום מודל בבוקר, הפסקה של שעה ואחריה עבודה בסטודיו אחר הצהריים – בימים אלו אני רושמת בפחם קאסט גבס של הקדוש ג׳רום. אני מחדדת פחם בבוקר ומסדרת את הכן במקומו לפי הסימונים ומוצאת על הדף צורות מוגדרות וממלאת אותן בגוון החלטי ושטוח. את המורים שמגיעים אליי במהלך הימים אני עדיין לא כל כך מכירה והפידבקים שלהם לפעמים מעלים בי מגננות ואני מתבוננת על ההתנגדות הזו ולומדת. אני לומדת. מהתסכולים הקטנים של הרישום שלא מתיישב, של הכמעט ושל הבערך ושל הרק עוד ניסיון אחד. מהחזרתיות המונוטונית, כל יום שוב, וכל יום מעט אחרת.
אבל יש בתוכי מפלצת שאינה יודעת שובע. אני לא מתקדמת מהר מספיק בשבילה. התסכולים הקטנוניים של היום-יום מסתירים לי את התמונה הגדולה. שהרי אני חיה את החלום שלי, לכאורה, ומציירת כל הזמן ואיכשהו זה עדיין לא מספיק: אני לא מספיק מיומנת, לא מספיק מהירה, לא מספיק מדויקת, לא מספיק חיה. זה הלך רוח מתבקש, אני חושבת, כשאת נמצאת במקום מעין המקומות האלה, מקום של למידה ושאיפה לידע ואהבה למקצוע ולהתמקצעות. וזו הרי מבין המיומנויות שחיפשתי לי כשבחרתי לצאת אל המסע הזה, ללמוד איך לדחוף את עצמי מעבר למקומות שלא ידעתי שאפשר עוד לדחוף בהם. למצוא את קצה גבול היכולת שלי ואז להגדיר אותו מחדש.
ואז, יום חמישי אחד אחר הצהריים, את מניחה את הפחם ומסתכלת על מה שעשית וחושבת, איזה קטע, למדתי.
