כבר כמה שבועות או אולי חודשים שאני מוצאת את עצמי פעם אחרי פעם מתיישבת לכתוב ונעצרת אחרי פסקה אחת או שתיים. נתקעת. מה הטעם?
לא ככה תכננתי את זה, אבל ככה זה קרה: בספטמבר 2023 ארזתי את החיים הישנים שלי (דירה ברמת גן, פורטרט קלאב, עבודה בהייטק) ונסעתי לארץ אחרת להגשים חלום. חודש לא חלף וקרה מה שקרה וכל החלומות בעולם הפכו לסיוט.
לא ככה תכננתי את זה, ורק אלוהים יודע עד כמה התכוננתי. הזרעים הראשונים של החלום הזה נטמנו בי שנים קודם לכן, נבטו ופרחו והצמיחו דור חדש של זרעים לפני שבשלו כל התנאים ונבדקו כל הכיוונים וכל הלבטים וכל השיקולים והחלטתי והלכתי על זה. ונו, כולן כבר מכירות את האמרה: אישה מתכננת תכניות ואלוהים, ובכן. וכבר הייתי בשוודיה וכבר התחלתי את שנת הלימודים שכבר שילמתי עליה אז בחרתי להישאר ולנסות להתרכז כמה שאפשר במה שבאתי לעשות אבל הכל התערבב לי. הקשיים והמאבקים של הלמידה וההתמקצעות התגמדו אל מול כל השאר והכל נטען אשמה ועצב. בחרתי להישאר בסוף מערב כשליבי תלוש ממני, במזרח.
והנה כבר פברואר 2025. נדמה שעבר כבר נצח או עשור. רב המילים שהכרתי איבדו משמעות מזמן. אני רוצה לכתוב על מה שעובר עליי אבל אני מתקשה בזה מאד. אני רוצה לכתוב כדי להבין מה עובר עליי והכל משתנה מהר כל כך. ואולי זה החורף שמדבר מתוכי: תמיד הייתה לי נטייה להשתבלל בעונה הקרה, להתכנס ולחשוב ולעשות לביתי. בדיוק בגלל זה בחרתי לעבור משוודיה לברצלונה, החורף שם היה ארוך מדי וחשוך לי.
לפני שלושה שבועות התחדשו הלימודים בבית הספר בברצלונה. עברתי מפינת העבודה הקודמת שלי לסטודיו של הגדולים והשכנים החדשים נאים בעיניי. בעמדת העבודה החדשה שלי אני מוקפת בתלמידים ותיקים ממני שעובדים על פרוייקטים גדולים ומרשימים משלי וזה מטעין אותי בקנאת סופרים נעימה. מוטיבציה חדשה ממלאת אותי ואני מגיעה ללימודים לפני שהם מתחילים ועוזבת אחרי שהם נגמרים.
חדשות מתפרצות: עסקה, חטופים, הותר לפרסום. אני לא מצליחה להתרכז. בימי שישי אני מקדישה את הזמן לעבודה על פרויקטים אישיים. ציורים בצבעי שמן שאני מכניסה אליהם את התובנות מלימודי הרישום במהלך השבוע. ציור גדול של בלוני גז, נופים אורבניים מברצלונה, אחותי בשמלה לבנה יושבת בשמש על גג הבניין מזמן הביקור של האחים בתחילת ינואר. אחים שלי היו בעזה ברצף מאז תחילת המלחמה. היציאות שלהם והחופשות שלי בארץ בקושי הצטלבו. באחד הימים בבית הספר אני נקלעת לשיחת מצבים היפוטתיים עם כמה חברים לסטודיו (סטפן מרומניה, דן מסלובניה ומיקאלה מאוסטריה): מה לא היית עושה תמורת מליון דולר, או מה היית עושה אם היית נחטפת ו– זה כבר לא תיאורטי. אני עונה לו בלי לעצור כדי לחשוב והוא מופתע ואומר וואו ענית לי מהר. כן, הייתה לי תשובה מוכנה. אני מסבירה והשיחה כבר לא משעשעת אותי. אני ממשיכה משם לסשן ערב של רישום פורטרט בפחם.
בבית הספר החדש אני צריכה להוכיח את עצמי מחדש. המורים פה עוד לא מכירים אותי כמו אלו שלימדו אותי בשוודיה וגם דרך ההוראה כאן קצת אחרת. החברים שם כבר התקדמו לצייר בשמן ואני כאן עוד בעיצומה של תכנית הרישום. יש בזה משהו מתסכל, אני מרגישה שאני נשארת מאחור.
ג׳ונתן וריילי דיברו ביניהם יום אחד, בסמסטר הקודם כשכולנו עוד היינו חדשים ושניהם עוד לא עזבו בחזרה לארצות הברית להסדיר לעצמם את הויזה. ג׳ונתן אמר שהוא רוצה להתקדם מהר בתכנית וריילי ענתה באת לכאן כדי להשלים את התכנית כמה שיותר מהר או כדי להתפתח כאמן וללמוד את מה שמלמדים פה?
יש לה נקודה, וגם אני חייבת להודות שלפחם יש עוד הרבה מה ללמד אותי. שאני אמנם טובה מאד ברישום אבל אני יכולה להיות עוד הרבה יותר טובה. לפעמים תלמידות מגיעות לבית הספר עם צעיף כאפייה ובימים האלה אני חושבת יותר מדי על כל שבריר שיחה או מבט שהן מפנות אליי. אני גם רואה פה המון דגלי פלסטין.
לא ככה תכננתי את זה, אבל ככה זה קורה. עכשיו אני כאן ואני לומדת. בבית שלי יש אש וגופרית ותמרות עשן, בסטודיו יש שקט ופחם. מעבר לזה אני כבר לא יודעת לתכנן. מה הטעם.
