הנה חלף ונשלם לו גם טרימסטר חורף 25 באקדמיה לאמנות של ברצלונה. זה הטרימסטר החמישי שלי במסע הזה, תשעה חודשים עשיתי בשוודיה ועוד חצי שנה כאן בספרד. מתוך תכנית לימודים של שלוש שנים השלמתי כבר חצי.
ידוע שהחורף בבית הספר תמיד קשה יותר, שלושה חודשים בלי מספיק אור ושמש ושמיים אפורים, בלי אותה ההתרגשות של התחלות חדשות שמלווה את הסתיו ובלי האס״ק של הקיץ שמחכה בקצה האביב. כשברקע בני אדם בבית שלי מפסיקים את האש רק לרגע, רחוק בסוף מערב אני נאלצתי לראשונה לפגוש עוינות קרה ויום יומית על רקע, ובכן, הזהות שלי. לא משהו דרמטי מדי, סתם אוסף אנקדוטות שוליות ולא משמעותיות לכאורה: התלמידה החדשה שתמיד מסרבת כשאני מציעה לה מהבראוניז האייקוניים שלי, שלעולם לא תקדים לי שלום, שמורידה את החיוך כשהיא מבחינה בי מתקרבת, שמארגנת יריד התרמה עבור החברים שלה בעזה.
ביום האחרון שלי בבית הספר לחורף הזה דיברתי עם יוליה. אנחנו כבר סוג של מכירות אחת את השנייה מהסטודיו, חללי העבודה שלנו קרובים ואנחנו מהנהנות ומברכות לשלום כשחולפות זו על פני זו במדרגות או במסדרונות, אבל עוד לא ממש יצא לנו לדבר. היא תלמידת שנה שלישית והציורים שלה עוצרי נשימה באמת ולצפות בהם מתהווים מעברו השני של הווילון מילא אותי קנאת ציירות מהסוג שמרבה חוכמה.
אני הסתובבתי בין עמדות ריקות מסטודנטים ומלאות בציורים ועצרתי מול העבודות של יוליה ואמרתי לה וואו כי היא בדיוק הייתה שם. היא רק יצאה מביקורת סוף הטרימסטר שלה אצל ג׳ורדי והיא הייתה נסערת בקטע טוב. היא אמרה לי תשמעי כמעט בכיתי לו שם בפנים, הוא אמר לי דברים כל כך יפים, והתעניינה גם באיך הלכה הביקורת שלי ואחרי עוד כמה נושאים שברומו של עולם התפנינו גם להציג את עצמנו רשמית, בעצם, ואיך קוראים לך – אביה – ומאיפה את – נשימה – ישראל. הא, מעניין. היא אומרת, אני מבינה. ואני מגיבה משהו לא ברור ואולי קצת נבוכה כי היא מוסיפה – אני מרוסיה, אני באמת מבינה, ואנחנו צוחקות בצער וממשיכות לדבר על אמנות.
זה היה סמסטר של קפיצות גדילה משמעותיות: עברתי מדיום. מרישום בפחם בלבד על נייר לבן לרישום בפחם וגיר לבן על נייר שצבעתי קודם לכן בגוון כלשהו של אפור או חום. אסימונים נפלו ונוירונים התחברו והאצבעות שלי שלי ידעו פתאום לעשות דברים שלא היו בהן קודם לכן. העבודה עם הגיר נעימה לי יותר מהפחם. יש לו מרקם סמיך שאני מחבבת, העבודה איתו מזכירה לי כמה מספק למרוח צבע על בד.
הסמסטר הזה היה בסימן מעברים. בין אור לצל, בין פחם לנייר וכל הדרך אל הלבן הכי לבן. איז ד׳יס יור דארקסט דארק? בסמסטר הזה השלמתי כמה פרויקטים שאני מרגישה שאני יכולה להיות גאה בהם והתחלתי אחרים שיש בהם עוד לאן להתפתח, ללכת לאיבוד ולמצוא עוד צבעים וצורות, אור וצבע.
