כשהלימודים שלי בשוודיה רק התחילו קצת הפסקתי לצייר ציורים שלא קשורים לבית הספר. זה נבע משלל סיבות שלא ננתח כל אחת מהן כאן עכשיו אבל גם השבעה באוקטובר שקרה פתאום לא עורר בי חדוות יצירה מיוחדת, אם נבחר לנסח זאת ככה. בכל זאת הדיסוננס בין שדה הקרב לסטודיו הקריר העסיק אותי ונאחזתי בדיון ההוא המוכר בין לאה גולדברג לנתן אלתרמן על תפקידה של השירה בימי מלחמה.
לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לֶאֱהֲבָם, להעריכם, לשמור עליהם.
"על אותו נושא עצמו", השומר הצעיר 1939, לאה גולדברג
לא היו לי אז כוחות לשורר שירי אהבה, במחילה מלאה. הייתי הלומה ובודדה בעיר חורף זרה כמו מומינטרול שהתעורר וגילה שהעולם שהכיר לא קיים עוד. קיוויתי שהמלחמה תחלוף ובינתיים ניסיתי לא לחשוב יותר מדי ולהתרכז בללמוד אבל המלחמה לא נגמרה והחורף התמשך ולבסוף גם הוא חלף והיה אביב ואז קיץ והספקתי לחזור לארץ וגם לעבור לברצלונה והמלחמה עדיין לא נגמרה. המלחמה עדיין לא נגמרה ואני עדיין לא מצליחה להבין איך אפשר עם כל המוות הזה מסביב.
שלושה אלבומים ישראליים מזמן המלחמה שמלווים אותי בימים אלו באוזניות בבית הספר:
לחסד וגאולה המשך ישר (איה כורם), הדרך לשביל הזהב (רביד פלוטניק) ואירוע מתגלגל (שולי רנד).
שלושה אלבומים שונים בתכלית שמנחמים אותי כל אחד בדרכו. מים צורבים על נפש עייפה, מוצפת אבל וכעס וגעגוע ושבר. הם מזכירים לי את הכח שעשוי להיות ליצירות אמנות.
ככל שהמלחמה מתארכת מרגיש לי משונה יותר להמשיך ולעסוק בדברים אחרים. מן הצד השני, העיסוק במלחמה מעולם לא קסם לי והפוליטי מרתיע אותי. נמאס לי מהדעות המוצקות שיש לכולם ושאי אפשר להפסיק לשמוע מכל כיוון. נמאס לי מהמעגל המטופש הזה, מהדם ומהשנאה ומכמויות של מוות מיותר. מתסכל אותי שגם אצלי מתגבשות דעות, מאיימות להתמצק. ודאות מאיימת עליי, אני מבכרת תמיד את עמדת ההתבוננות, החיפוש המתמיד, התהייה. בגלל זה אני אוהבת כל כך לצייר.
ובכל זאת משהו בי מתקשה לשתוק. בחרתי בדרך האמנות כי חשוב לי להביע את שעל ליבי והלב שלי גדוש ועמוס ומוצף ומאיים להתפקע. איך מדברות מלחמה?
