אני לומדת מחוץ לישראל שנתיים, ואם הייתה לי קרונה שוודית על כל פעם שנשאלתי בשנתיים האלה אם אני חווה אנטישמיות – טוב, אז היו לי הרבה מאד קרונות שוודיות, מטבע שלא תתפלאו לשמוע שאין הרבה מה לעשות איתו. לא יאומן בין כמה צ׳יינג׳ים שונים אישה צריכה לכתת רגליים בשביל למצוא מי שייקח אותם ממנה. נו, אני סוטה מהנושא. שואלות אותי על אנטישמיות, או, בניסוח קצת אחר – איך את מרגישה את ״כל זה״ שם? וכמספר השואלות כך היו מספר התשובות שנתתי – לכל הפחות – והמציאות הרי גם היא משתנה כל הזמן.
אבל, תראו, היום אני דווקא לא רוצה לכתוב על אנטישמיות.
אני רוצה לכתוב דווקא על ריי, מאיירת סינית ממלזיה שהכרתי בבית הספר בשוודיה. היא לא ידעה דבר וחצי דבר על ישראל לפני שנפגשנו. ידעה רק דבר אחד: בעמוד הראשון של הדרכון שלה נכתב שבאמצעות מסמך זה ניתן להיכנס לכל מספרכלשהו מדינות העולם, להוציא את ישראל.
היא גם לא ידעה הרבה על יהודים. אתן מבינות, אין יהודים במלזיה. כשאמרתי לה באחד הבקרים בשוודיה שהמשפחה שלי דתית היא הרימה אליי עיניים מופתעות ואמרה – מה, לא הייתי מעלה בדעתי שאת מוסלמית. לא מוסלמית, אני מתקנת אותה, יהודית. הא, היא אומרת, חשבתי שיהודים זה רק גזע.
או לכתוב על מריון, שכנתי לקומה. נפגשנו לראשונה בסתיו, כשרק עברתי הנה וציירתי את נוף הר טיבידאבו שנשקף מגג הבניין. היא פנתה אליי בספרדית והתנצלתי שאני לא מבינה אז עברנו לאנגלית והיא אמרה איזה יופי הציור ומאיפה את וברוכה הבאה. כשעניתי לה שמישראל היא אמרה אוי, אני מצטערת. אם את צריכה משהו, היא אמרה לי אז, אל תהססי לדפוק אצלי. יש לי מלא – נו, איך אומרים – כלי עבודה.
אז לא היססתי ודפקתי, וגם הבאתי איתי מפעם בפעם עוגיות שבדיוק אפיתי או עוגת שמרים עם ריבת חלב שבדיוק עכשיו הוצאתי מהתנור, כי כולם יודעים שעוגות שמרים הכי טעימות שהן הכי טריות ואני ומטי בוודאי לא נסיים לבד את כל הבצק הזה וסתם חבל. באחד הימים, כששוחחנו, היא ניסתה להיזכר מה שם עיר הבירה של ישראל – איסטנבול?
על מוניר, טיפוס חד פעמי נוטף עליצות ואהבה כנה לחיים ולציור ולאנשים. גבוה ודק ומאפיר עם חיוך תמידי רחב, פקיסטני-אמריקאי-גרמני עם דרכון אסטוני שנולד במלזיה, גדל בארצות הברית וגר בשוויץ. לקראת הנסיעה האחרונה לארץ הוא ביקש ממני לחפש לו שם מפה ישנה של אירופה בעברית. בחנות ספרים יד שניה בקצה שוק הכרמל מצאתי לו עותק בלוי של אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי הביניים. עכשיו הוא יושב בזמנו הפנוי לדפדף בין המפות ולנסות לפענח איך לקרוא באותיות העבריות את שמות הארצות שהוא מזהה. (Tzarfut, Aytalya, Sefard, Azkenaz, Angleh)
פרמין הארגנטינאי, שעבד לידי בסמסטר האביב. טיפוס שקט וביישן, לפחות כשלא מכירים אותו. אם תבלי לצידו כמה שעות מדי יום, כתף אל כתף, תגלי עם הזמן שמתחת לחזות המופנמת מסתתר בחור תוסס וסקרן ונדיב, מפוזר נורא וקורע מצחוק. מדי כמה זמן הוא היה עוצר אותי פתאום ללא שום הקשר או הכנה מוקדמת ושואל אם זה נכון שאצלנו היהודים מפרידים בין הבשר והחלב, אם אני יודעת מה זה קנישס, אם המשפחה שלי במקור מקיבוץ ונו, איך קוראים לדבר הזה שאתם שמים על הדלת? שמת פה כזה גם בדירה שלך פה בברצלונה? והעיגול הזה שחובשים על הראש, איך זה נקרא? למה אין לך?
אני מעדיפה לכתוב עליהן ולא על האחרות. אתן מבינות, אני מוצאת את עצמי שוב ושוב נדרשת לספר לכולם דווקא על הפקיסטנית ההיא שבכלל נולדה בלונדון, שכל כך היה לה אכפת מפלסטין עד שלא יכלה לדבר איתי מטוב ועד רע. נמאס לי לחשוב עליה, וכל הסיפור האנטישמי הזה כבר כל כך שחוק ונדוש ומשעמם. אני רוצה להקדיש את הזמן שלי כדי לחשוב ולספר דווקא על איך נגלית בפניי היהדות והישראליות שלי מתוך מפגשים עם אנשים יפים מתרבויות אחרות. והיא נגלית. אוהו כמה שהיא נגלית. מתוך הניסיונות להסביר ולתווך ולתרגם רעיונות וסיפורים ופולקלור ומקום, מתוך ההשוואה לחיים אחרים בארצות רחוקות שהדרכון שלי לא תקף בהן, בשיחה מכבדת ועיניים אוהבות, סקרניות, ולב פתוח.
