אני ציירת ולכן אני חושבת בדימויים לפעמים. גזע עץ דק ומוארך ערום בשלכת, עטוי מעיל פרוות קיסוס ירוקה מתנוצצת בשמש חורפית. או פיקוס זקן וכבד ומפותל ומרבד עלי קיסוס למרגלותיו שולח זרועות עלים ירוקות מגששות, מחבקות. כשאני מסתכלת על צמח הקיסוס אני רואה בו את חלוף הזמן. לא, זה מעבר רק לזמן: אני רואה את הנחישות וההתמדה של הצמח הזה, שהזמן חלף בו עלה אחרי עלה אחרי עלה. יש לי במרפסת צמח קיסוס אחד. הוא היה אחד הייחורים הראשונים שלי פה בברצלונה, ענף עם עלה בודד שהשרשתי במים ואחר כך שתלתי באדמה בעציץ שהיה גדול על מידותיו עד כדי גיחוך. מאז עברו כבר כמה עונות, שורשים נשלחו וענפים התפצלו. הוא מתחיל לטפס בעצמו על קשת האבן הלבנה. הקיסוס הזה עוד צעיר, אבל אולי הוא עוד יגיע רחוק. כמו בחלק מהמרפסות שאני רואה בסיבובים בשכונה, נשפכות אל הרחוב בשובלים ירוקים ארוכים. כמו חצרות אחוריות ברמת גן, בלוני גז נשכחים בסבך הזמן.
בשנת אלפיים ושש עשרה נעשיתי בת עשרים. הייתי אז בצבא ואני ומטי כמעט חגגנו שנה. מהצבא השתחררתי לבסוף רק באלפיים ועשרים, בקיץ, בין הסגר הראשון לשני. באלפיים עשרים ואחת קראתי את הספר ׳שנות העשרים׳ מאת יערה שחורי – כתבתי עליו אז כאן – וחיכיתי כבר להיות גדולה. אני עדיין לא גדולה מספיק, אם תשאלו אותי, אבל אני ללא ספק גדולה יותר.
לאחרונה חגגתי את יום הולדתי השלושים פחות אחת.
ינון ומקסי ואחרים, כששמעו אותי אומרת שלושים פחות אחת תיקנו אותי, עשרים ושתיים את מתכוונת, ומה פתאום, אפילו לא רגע אחד מעל עשרים וחמש! ולא, אני מתעקשת. מסרבת להיות מוחמאת בשל הקיצוץ הזה בשנים. שלושים פחות אחת ולא שנה אחת פחות. כל השנים האלה שלי בזכות ולא בחסד. צלחתי את כולן, אחת אחרי השניה. זה בכלל לא היה פשוט ולא תמיד אלגנטי, אבל עברתי אותן ואני פה, חיה ויוצרת, ואני תכף בת שלושים.
כמדי שנה בקיץ אני עסוקה עכשיו במכירת העבודות מהשנה שחולפת. שנת 2025 עד כה הצמיחה עשרים ציורים בצבעי שמן. אחת עשרה עבודות שציירתי שלא במסגרת בית הספר ותשע סקיצות מחדרי המודל של ברצלונה אקדמי אוף ארט. היו עוד ציורים כמובן, והמון רישומים וסקיצות. חלקם נמכרו במהלך השנה ואחרים לעולם לא יראו אור. יש עוד כמה התחלות, ענפים דקים של סקיצות מגששות, רעיונות שמבשילים לאט על אש קטנה בבעבוע עדין, מחכות לזמן ולמקום שלהן. זה בסדר, לקיסוסים יש סבלנות.
