אביב. עצי הסיגלון שוב מתכוננים להופעתם השנתית, מדי יום מסגילים בפניי עוד קצת. עם סופו של החורף סיימתי גם עם הלימודים ויש לי עכשיו סטודיו משלי. אני נוסעת אליו כל יום. הדרך מתחילה בצעידה החוצה מהשכונה אל תחנת הטראם על הדיאגונל, ממשיכה בנסיעה קצרה ומסתיימת בהגעה אל הסטודיו דרך פארק עירוני קטן שמסתתר מאחוריי קיר בוגנוויליה עצום. הסטודיו קטן, מואר בחלון גדול צפון-מערבי וצופה אל גג תעשייתי ומרפסות של דיירי הבניינים ממול. לאחד מהשכנים יש חתול שמטייל לפעמים בין המרפסות. באחד הימים הוא ניסה לטפס דרך החלון אל תוך הסטודיו.
אל הסטודיו הבאתי שלל ציורי נוף קטנים שציירתי בחודשים האחרונים, את הפלטה, את כל המכחולים וצבעי השמן. גם את כן הציור המתקפל שלי הבאתי, ואיתו אני גם יוצאת מדי פעם לצייר מחוץ לסטודיו, בפארקים העירוניים של ברצלונה. בסטודיו עצמו התחלתי לעבוד על רישום פורטרט עצמי, כי הרבה זמן עבר מאז ציירתי את עצמי לאחרונה. פורטרט עצמי זה מקום טוב להתחיל ממנו כשאני לא בטוחה לאן אני הולכת. עכשיו, עם סיום הלימודים והיציאה לדרך עצמאית בסטודיו משלי. אז אני באה לסטודיו ומבלה זמן איכות עם בבואתי שבמראה. מתחקה אחרי הגוונים והמבנה, מוחקת ומטשטשת, מחדדת ומחפשת. שכבה אחרי שכבה, בונה את עצמי מחדש.
ואני רוצה להתעכב עוד רגע על העניין הזה של סיום פרק הלימודים שלי. שנה אחת בשוודיה, שנה וחצי בברצלונה, איך הזמן עבר כל כך מהר, כל כך דחוס באירועים, בלמידה, במשברים, במלחמה. מרגיש כאילו רק אתמול ירדתי מהמטוס לראשונה בשוודיה, נרגשת וחוששת ולא יודעת למה לצפות. מאות שעות עברו עליי בין כתלי האקדמיה, מעתיקה רישומים ופסלים מגבס, מבלה בחדר המודל מדי בוקר, שותה את הקפה של אחר הצהריים על הדשא מתחת לעץ הערמון. המורים שלימדו אותי, החברות שלצידן צעדתי את כברת הדרך.
להתעכב עוד רגע ולהמשיך הלאה. להתחיל מחדש בחלל שכולו שלי, חופשייה סוף כל סוף מכבלי האקדמיה מצד אחד, מועשרת בשיעורים ובכלים שצברתי בה מן הצד השני. הדרך היא שלי עכשיו לסלול בדמותי. סקרניות? גם אני.
