אני כבר לא בבית הספר. אני הולכת כל יום אל הסטודיו הפרטי שלי ושומרת על שגרה של רישום וציור, ואף אחת יותר לא אומרת לי מה לעשות ואיך. יש בזה המון חופש אבל זה גם מבלבל. באקדמיה התרגלתי להעתיק תרגילים פתורים, מה שנקרא. העתקים של יצירות מופת או העתקת פסלי גבס של יצירות מפורסמות. היה ברור איך התרגילים צריכים להיראות בסופו של תהליך. זה לא שהייתה רק תשובה אחת נכונה, אבל הדרך הייתה תמיד אותה הדרך. בקיצור, היה קל תמיד לדעת מה השלב הבא ומה צריך לעשות. עכשיו אני יכולה לצייר מה שאני רוצה, ובכל דרך שאבחר. אבל מה?
אז יצאתי למסע ברחבי הרשת למצוא מה יפה בעיניי. נברתי בקטלוגים של אמניות שאני מעריכה, גללתי באינסטגרם ודיברתי עם חברות וקולגות. פתחתי אלבום וקראתי לו השראה ומילאתי אותו בתמונות ובצילומי מסך. כמו בבית הספר, שם תמיד היו תלויים ציורים לדוגמה על כל הקירות, אני אוצרת אוסף פרטי משלי, משביעה את העין בניסיון לדייק את הדבר החמקמק הזה שגורם לי להתרגש למראה ציור יפה. הדבר הזה שעבורו יצאתי אל הדרך הזו, כך וכך שנים לאחור, כשהחלטתי להקדיש את חיי למעשה הציור, ליצירה.
ובינתיים בסטודיו דברים נוצרים. מתהווים להם מיום ליום, המקום הולך ולובש לו צורה משלי. אני מגלה שאני חוזרת שוב ושוב אל שיח הקיסוס שבפארק, אוספת ממנו עלים שנשרו או ענפי גזם שנותרו מיותמים, מפיחה בהם חיים חדשים בסטודיו. כבר כתבתי על קיסוסים בעבר, אבל ככה זה גם עם רעיונות: יש להם סבלנות וזמן עושה להם טוב. רעיונות מסוימים עיקשים יותר מאחרים, חוזרים ותובעים ממני את המקום המגיע להם. הזמן לימד אותי לבטוח בהם, להקדיש להם את הפנאי והסקרנות, את הסבלנות. משהו יפה עשוי לצאת מהם.
