מאי ויוני חלפו להם, והקיץ בספרד כבר בעיצומו. גל חום הכביד עלינו את עולו בשבועות האחרונים, והדרך לסטודיו, כל בוקר מחדש, הרגישה ארוכה מאי פעם. בסטודיו אין לי מזגן, רק מאוורר וחלון. ומראה ופורטרט עצמי ברישום וכמה ציורים קטנים בצבעי שמן שאני מקדמת לסירוגין. שלא כמו בבית הספר, אני שומרת על הימים שלי מגוונים. אם אתמול רשמתי בפחם, היום אצייר פרחים בסטודיו ומחר אם שוב לא יהיה חם מדי אצא החוצה אל הפארק ואצייר קיסוסים או את הפריחה הצהובה של העצים בסוף האביב, שצובעת את השבילים והמדרכות במרבדים צהובים זרחניים.
הימים בסטודיו נעשים לי לשגרה והזמן העובר עליי בו מעלה בי רעיונות חדשים ומשביח את הישנים. אני עובדת, וזה לא תמיד קל או פשוט או נח. ובכל זאת אני עובדת. בחום הגדול ובפחד מהלא מוכר, אני מבלה את הימים שלי במלאכה האיטית של הציור, מדמה את עצמי לנמלה משוטטת על עלי הקיסוס, מדייקת גוון וצורה וצבע. מחדדת פחם, מערבבת צבעים, מכחול נוגע בבד. יום אחרי יום אחרי יום.
לכמה ימים בעיצומו של גל החום נסענו למדריד, מטי ואני. לכמה ימים הפסקתי את שטף היצירה ועברתי להסתובב בין חדרי מוזיאון ממוזגים, להתבונן ולספוג. ראיתי מעט אמנות שריגשה אותי והרבה עבודות אחרות שהותירו אותי אדישה, וניסיתי להבין מה סוד הקסם ואם אני יכולה לקחת ממנו בחזרה איתי לסטודיו.
ובחזרה בסטודיו, חם. אני בונה לי שגרת עבודה משלי. מתחילה ציורים חדשים מדי שבוע, ובמקביל ממשיכה לעבוד על פרויקטים ארוכים יותר, משקיעה עוד זמן גם בציורים שכבר חשבתי שסיימתי, בוחנת כמה רחוק אני עוד יכולה להגיע איתם. מגדירה לעצמי מחדש מה אני מחשיבה לציור גמור. אחרי שלוש שנים של לימודים, בהן בחנתי את גבולות הסבלנות שלי בכל פרויקט מחדש, הציפיות שלי מעצמי עלו. אני יודעת למה אני מסוגלת, אני זוכרת עד כמה הסבלנות עשויה להשתלם. אז אני מתאזרת בה ומציירת.
