סיפור דרך
יום שני: מנוריה לקומה דה ואקה
אחרי ארוחת בוקר באכסנייה, יצאנו לדרך. ידענו שהיום אנחנו צריכים לקחת דרך שנקראת שביל המהנדסים, שהיא עולה על הרכס (ויורדת, ועולה, ואז יורדת ועולה שוב) כל הדרך אל בקתת המטיילים קומה דה ואקה (ואקה אנחנו עוד מבינים, זה על שם הפרות כאילו, כמו בספרדית, אבל מה זה קומה לעזאזל?).
אני אגיד לכן את האמת, באותו הבוקר קיבלתי וסת. זה היה מבאס כי נורא כאבה לי הרחם ורציתי רק להישאר במיטה ולכאוב ולנוח. אולי זה יכול להסביר למה הייתי כל כך מתוסכלת, שעה אחרי שיצאנו לדרך, כשעדיין היינו במתחם של האכסנייה, לא מבינים איפה השביל שמוביל לתחילת המסלול. המסלול על המפה לא תאם למה שראינו במציאות כי נקודת ההתחלה במפה הייתה מהעמק למטה ואנחנו היינו באכסנייה למעלה. אחרי שהבנו את זה, השאר היה פשוט. מצאנו שביל מקביל על הרכס הגבוה שמתחבר בהמשך אל דרך המהנדסים, והפעם באמת, יצאנו לדרך.
התחלנו ללכת בתוך אחו ענקי, מלא עדרי סוסים ופרות מלחכים עשב בשלווה. הדשא היה ירוק וזהוב וערוץ נחל חצה את המשעול והשמיים היו כחולים והפעמונים על צווארי הפרות דנדנו כשהן חצו באדנותיות את המפל בין הסלעים. זה היה כמו גלויה, או ציור, או פרסומת למילקה, זה היה בהיר ורך וזוהר ונעים. כשהתחברנו סוף כל סוף לשביל המהנדסים, במפגש שבילים מסומן בשלט אחרי כמה קילומטרים, סימון השבילים נעשה רשמי יותר, הגיוני יותר, דומה לדברים שראינו בעבר. גם הנוף התחיל להשתנות: ממרבדי דשא רחבים לצוקים נישאים, סלעיים וחשופים. לפני שיצאנו למסלול, האנשים שדיברנו איתם חזרו וציינו: יהיה לכם בדרך קטע מאתגר קצת עם סלעים, צריך לטפס שם על האבנים, הם אמרו, אבל זה פשוט, אתם צעירים, אל תדאגו. (אם זה כל כך פשוט למה כולם מרגישים כזה צורך לציין את זה? מטי שאל)
אז הלכנו על הרכס. הנוף היה גדול ועוצמתי. ההרים היו גבוהים והאבנים היו אפורות, מפוספסות קוורץ או עטויות חזזית ירוקה בהירה. השביל עבר וחזר בין מדרונות מיוערים לקטעי סלעים חשופים ועשב מצהיב של סוף הקיץ, מפעם בפעם חצה את הדרך מפל מים צלולים, קפואים. עברנו קטע עם יתדות קבועות בסלע וקטעים עם שרשרת חוליות מקובעת אל קיר סלע. הלכנו על פני תהומות ועמקים, וטיפסנו, אוי כמה טיפסנו. המהנדסים האלה, נו, הם לא היו פראיירים.
ובסוף, קצת אחרי הצהריים, הנוף התחיל להתייצב בחזרה אל מרבדי עשב רחבים ומדרונות מתונים יותר. באופק כבר ראינו קצה של משהו שנראה כמו גג הבקתה – הסוף הנכסף של היום – קומה דה ואקה.
עמק נפתח בין ההרים. ירוק וזהוב וסלעי ועם המון שמיים ובמרכזו זורם נחל פרסר ובשוליו בקתה חמודה, לבנה עם גג כהה ועליו שני פאנלים סולאריים גדולים. בחורף, אני אומרת למטי, כל זה שלג. אנחנו מדמיינים את זה לרגע. עכשיו רוח קלה מנשבת בינות העשב ורעש פכפוך הנחל מפכפך לו בשלווה ברחבי העמק, דנדון פעמוני פרות במרחק. כל היום עוד לפנינו, ואנחנו יושבים לצד הנהר ומנמנמים בין צל הבקתה לשמש על הדשא. לא הבאנו איתנו אל הטרק דברים כמו ספרים לקרוא או צבעים לצייר, וזמן הצ׳ק אין עוד רחוק, ולכן אנחנו מעבירים את הזמן בהתבוננות ובשיחה בטלה, במנוחה לשרירים הדואבים ובהייה בעננים.
את ארוחת הערב אנחנו אוכלים בבקתה כמה שעות אחר כך, על שולחנות עץ ארוכים בין מטיילים אחרים, זוגות מבוגרים, משפחות עם ילדים. אנחנו שמים לב שרובם קטלאניים. שיחות ערות מתנהלות סביבנו על ימין ועל שמאל ואנחנו מבינים מהן כל כך מעט. אנחנו בודקים את המסלול של מחר, רובו במגמת ירידה, אנחנו רואים בהקלה. המיטות בבקתה בסיסיות וצפופות, ואנחנו נרדמים עליהן מותשים, מכינים את עצמנו ליום ההליכה הבא.
