אני מדממת מהרחם. אני יודעת שזה לא משהו שנהוג לשתף ככה אבל אין לי כח למשחק הזה. אני אחרת בימים האלה. אתמול אחר הצהריים בבית קפה בינוני בגטבורג שוחחתי עם ג׳ודית על זמן ומחזוריות ועל החששות שלי מהחורף השוודי המתקרב. ג׳ודית גדלה בנורווגיה ולכן כשהיא אומרת קיץ וחורף ואביב יש לה בראש תמונות אחרות מאד ממה שאני מסוגלת לדמיין בכלל. היא סיפרה לי על מטאפורה שנתקלה בה פעם, שמדמה את שלבי המחזור החודשי לעונות השנה. היא דיברה על החורף ועל ההתכנסות שהוא מזמן, על איך שזה מן זמן שכזה שבו אנשים מתרכזים בעצמם, משירים משילים מנקזים את משקעי השנה החולפת, מתכוננים להתחיל מחדש עם בוא האביב.
איזה מזל זה שהזמן ממשיך לחלוף תמיד, בלי הפסקה. פעם מזמן אחרי שסדנת הכתיבה שהשתתפנו בה כבר נגמרה והפכה לנחלת העבר נריה שלח בקבוצת הוואצאפ הרדומה למחצה טיוטה לסיפור שכתב. בהודעה הוא הוסיף, הלוואי שתקראו ושתגיבו כי סיפור שלא קוראים אותו מרגיש כמו עץ נופל ביער. שגם לסיפורים מגיע לחיות. זה היה בתקופת הסגרים של הקורונה. אני הייתי אז משוחררת טרייה, שיכורה מהחופש ומהחיים עצמם שפתאום נפרשו בפניי. כתבתי לו אז שעץ שנופל ביער היום עוד עשוי להפוך לציור של שישקין ביום מן הימים. שהזמן שחולף עושה טוב לטיוטות, שיפה לראות אותן במיוחד בחלוף הזמן עטויות שמיכת טחב רכה.
Ivan Ivanovich Shishkin
כשאני יוצאת לטייל ביער השכונתי שלי כאן בשוודיה אני מרגישה את הנוכחות של שישקין ולויתן בין עצי הליבנה והסלעים הטחובים על האדמה. את הנופים האלה ראיתי עד כה רק בציורים ומשונה כל כך להתהלך בהם פתאום בתלת מימד, לצפות בתנועת העצים הנעים ברוח, ללטף את הטחב הלח. אני לומדת לזהות את תנודות הזמן החולף בעלים שמתחילים להצהיב לאיטם, בעצים שהכרתי כשעוד עמדו ניצבים ועכשיו שרועים מנוסרים בשולי הדרך. בעוד כמה שבועות או חודשים גם הגדם הזה עשוי לצבור לו אדרת טחב ירוקה.
טחב לא נצבר ביום. זה בסדר, זוהי דרכו של עולם. ובכל זאת ההמתנה לו גם היא לכשעצמה מתעתעת. את יכולה להעביר חיים שלמים בציפייה לאיזו הבטחה עלומה בעתיד – כשהחורף יעבור, כשאסיים את הלימודים, אחרי הצבא, כשהילדים יגדלו, כשאצא סוף סוף לפנסיה. אולי בסוף הקיץ אדע את התשובה. זה מבלבל אותי מאד, כי לצד הסבלנות שאני יודעת שעליי לסגל חשוב לי להקפיד גם להנות מהדרך. לא להאיץ בתהליך אבל גם לא להמתין לו שיושלם בשביל להרשות לעצמי לחיות.
