את חייבת להספיק לסוע לארכיפלג, הם אמרו לי. כל עוד עדיין חמים ויבש. ואני, שקראתי את ״משחק הוגן״ ו״ספר הקיץ״ של טובה ינסון ואת ״אי העורבים״ של אסטריד לינדגרן, הסכמתי בהחלט. אני חייבת להספיק לסוע לארכיפלג.
אז לקחתי טראם לתחנה המרכזית של גטבורג. ברציף 12 עליתי על רכבת פרברית לאיטרבי ושם במסוף שמול המסילה עליתי על אוטובוס שלקח אותי אל המזח למעבורת במרסטרנד. במרסטרנד, ידעתי, מוצגת עכשיו תערוכה קבוצתית גדולה של טבע דומם. מציגות בה כמה מהמורות שתלמדנה אותי באקדמיה בקרוב, לצד בוגרות וסטודנטיות אחרות ועוד המון ציירות שוודיות עכשוויות. ראיתי פרסומים על התערוכה באינסטגרם. היא מוצגת בחלל שהיה פעם מבצר בקצהו הדרומי של האי. עוד ראיתי שהתערוכה סגורה בימי שני. באתר אחר ראיתי שהמקום פתוח במשך כל ימות השבוע, כולל שני. החלטתי להמר ולסוע בכל זאת ביום שני. אני פשוט כבר קצת מכירה את עצמי וידעתי שאם אני אשן על הרעיון הזה אפילו עוד לילה אחד אני עשויה לוותר כליל על המסע המייגע.
מיד כשירדתי מהאוטובוס במרסטרנד הבנתי – שוב – שעדיין לא למדתי להתלבש בהתאם למזג האוויר כאן. לפני שיצאתי מהבית בדקתי את התחזית, כמובן. גוגל אמר שבע עשרה מעלות ושמש עם קצת עננים. איזבלה ותיאו הזהירו אותי שהולכת להיות שם הרבה רוח. כולם צדקו, ולי היה קר.
הטבע בשוודיה עוצמתי ופראי ורחב ידיים. לעצים יש נוכחות עתיקה ומתפתלת, הסלעים כבדים וסדוקים, משורגים בשכבות צבע שבטח מספרות כל מיני דברים לאנשים שיודעים דבר או שניים בגיאולוגיה. הרוח אלימה ונחושה, לא פוסקת. אני מטיילת כאן בעיניים פעורות, סופגת את הצבעים והצורות הזרות לי כל כך.
מזמן כבר התחלתי לחשוב על האופן שבו מיתוסים ותרבויות מתעצבות סביב האדמה שממנה צמחו. ביערות ביפן חשתי בנוכחותם המתמדת והמנחמת של ישויות הקאמי וכשצעדתי בשביל ישראל הרגשתי בדם את ארבעים שנות הנדודים במדבר ואת הכמיהה אל ארץ מובטחת.
כאן בארצות הצפון לטבע יש משמעות מיסטית כשלעצמו. הרגשתי את זה בספרות המתורגמת שיצא לי לקרוא מכאן, בשיחות על קפה עם איזבלה או ג׳ודית, באופן שבו הבתים בנויים כאן מחוץ לערים הגדולות, בנוכחות הערה של צועדות ורצות ומטיילות ביער בכל שעה משעות היממה.
התערוכה, כמו שצפיתי, אכן הייתה סגורה. המבצר עצמו דווקא היה פתוח ומחומם כמעט עד חנק (איך הם אוהבים). הנוף מחלונות האבן הצרים שלו היה מרשים ומסנוור ומעורר יראה. המשכתי לשוטט על הטיילת בקצה האי, מחפשת פינה להתמקם בה לצייר, לצידי האוקיינוס ובפניי הרוח. ראיתי בתים שנבנו על הצוקים ובין הסלעים, דמיינתי איך עשויים להראות החיים כאן ותהיתי לי אם מדובר בבתים שמאוכלסים רק בקיץ או שיש מי שגר כאן במשך כל ימות השנה. מעניין איך באמת זה מרגיש כאן בשיא החורף.
מצאתי לי פינה בין כמה סלעים שבה הרוח הייתה קצת פחות זועמת. למודת ניסיון, מיקמתי את כן הציור בגובה נמוך וייצבתי אותו בין אבנים כבדות ובתמיכת התיק עם שארית הציוד. ציירתי.
