כששוחחתי עם חברות שיצאו בעבר למסע דומה לשלי כולן סיפרו את אותו הסיפור פחות או יותר, בשינויים קלים. איך השבועות ואולי גם החודשים הראשונים עברו עליהן כהרף, בעוררות מהממת חושים. איך מצאו את עצמן פתאום על פסגות שמעולם לא ידעו כמותן ובהתאמה גם גילו עד כמה עמוקות עשויות להיות התהומות שנפערות מהן.
הבוקר בשיחת הפתיחה עם התלמידות החוזרות לצד החדשות אנדראס, המנהל, פרש בפנינו את משנתו.
שני דברים, הוא אמר. רק שני אלה: לקחת בעלות (Ownership), ולהגיע (Show up).
תראו, הוא הסביר. כל מה שקורה כאן הוא קודם כל שלכן. Own it. להפנות אצבעות ולתרץ תירוצים זה הכי קל; התרגיל לא מתאים, המורה לא הסבירה, הרצפה עקומה והכן לא מפולס. אבל בסוף היום באמת באמת זה אתן מול עצמכן. תרגישו את זה, קחו על זה בעלות. הדרך הזאת שאתן הולכות בה – היא הדרך שלכן, על ההצלחות שבה כמו גם על הכישלונות.
ולהגיע. טוב, זה קל. למעשה זה הולך להיות החלק הקל ביותר בכל הקריירה האמנותית שלכן. פשוט להגיע. להיות כאן. הלמידה לא תקרה מעצמה אם לא תבואו.
היום הזה היה אינטנסיבי; אוריינטציה והכרות ורישום מודל בבוקר ומאסטר קופי בצהריים ושעתיים נוספות של מודל בערב. הכל חדש. הכל אחר ודחוס. שלוש מורות שונות ביקרו אותי היום. תראי, אביה, אווה הסבירה לי – איך אני מבטאת את השם שלך, אביה או אביה? תראי, בטרימסטר הראשון מה שהכי חשוב לנו ללמד אתכן הוא לחפש – ולמצוא – פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות.
זה משפט יפה. אהבתי אותו. לחפש פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות.
אז היום הראשון מאחוריי. לפניי עוד כמה עשרות, אולי מאות. אני חושבת על היום הראשון שלנו על שביל ישראל. הגענו לחניון לילה הר יהורם רגע אחד לפני החושך. הכנו לנו משהו מהיר לאכול, שתינו כוס תה אחת רק כדי להתחמם ונרדמנו מיד, ב18:30.
ייקח עוד קצת זמן לרשמים לשקוע וליבלות להתמצק. קילומטר לקילומטר, בסוף תגיעי לאנשהו.
