כמו הפנקייק השני, גם היום השני במקום חדש תמיד יוצא מוצלח יותר. את כבר לא מבזבזת זמן על ללכת לאיבוד בניסיון למצוא את האוטובוס הנכון ולא צריכה שיראו לך איפה המקום שלך. סבבי ההיכרות המאולצים כבר חלפו, ועכשיו אם את מציגה את עצמך זה קורה באופן טבעי במטבחון או בארוחת הצהריים אחרי שמישהי החמיאה לך על חולצת החתולים שאת לובשת. תודה, את עונה, אני אביה דרך אגב. ואת?
בהפסקות אני שואלת את התלמידות האחרות שאני פוגשת מה הן הכי אוהבות לצייר. לא במה יצא להן להתמקצע או על מה הן עובדות עכשיו, מעניין אותי לשמוע איך הן מדמיינות את עצמן בסטודיו החלומות שלהן יום אחד. בעולם שבו הכל אפשרי ויש לך את כל המקום שתרצי ומגבלות טכניות כבר לא עוצרות אותך – מה מעניין אותך ליצור?
וערב אחד בגליל, אוהד ואני נחנו על מחצלות והסתכלנו בכוכבים. תגידי, את תמיד מציירת רק ממודלים? אני לא אומר שזה לא בסדר כאילו, רק באמת מתעניין, מנסה להבין. כי המציאות בסוף היא רק מה שרואים, מבינה? את לא מרגישה לפעמים את הצורך – לא יודע – להוסיף איזה משהו משלך?
אני אוהבת כששואלים אותי שאלות שגורמות לי לחשוב. יש משהו מקרקע מאד בניסיון הזה לנסח במילים דברים שהיו לי ברורים ופשוטים כמו האוויר שאני נושמת. וזה קטע, כי התשובה איכשהו גם יוצאת אחרת כל פעם.
תמיד אהבתי את הרגע הזה בסוף הערב של פורטרט קלאב – לא, לא זה שכולם הולכים בו. כאילו גם, אבל עכשיו אני מדברת על הרגע שהיה מתרחש תמיד כמה דקות לפני כן. כשהמודל לאותו הערב, בדרך כלל חברה או בת משפחה, קמה אחרי שמונים דקות של ישיבה שקטה ובהייה באוויר ומבקשת לראות את הציורים. היא עוברת בין רישומים וציורי שמן ומים וטושים. איזה קטע, הם היו אומרים תמיד, הם כל כך שונים אבל כולם ממש אני.
כי הנה העניין: את המציאות האובייקטיבית לכאורה כולנו רואות רק דרך העיניים של עצמנו. אנחנו אולי חושבות שאנחנו מתבוננות באותו הדבר, אבל אנחנו רואות עולם שונה לחלוטין. לא מזמן קראתי איזה ספר שמתרחש ברובו בפינת הרחובות שאול המלך-אבן גבירול. הדמות המספרת משוטטת שם לא מעט ומתארת את הרחוב שהיא רואה. אני עצמי הלכתי באיזור הזה לא פעם ולא פעמיים ובכל זאת כשאותו ז׳וז׳ף שימל תיאר אותו כמעט ולא זיהיתי על מה הוא מדבר. הוא כאילו הסתכל על כל הדברים הלא נכונים; הוא לא אמר ולו מילה על עצים או על חתולי רחוב, לא הזכיר את צבע השמיים והעננים שמשתקפים בחלונותיהם של מכוניות חונות ולא הקדיש אפילו קמצוץ תשומת לב לבלוני גז או לצמחי הבר שנוטים לעטוף אותם.
כולנו חיות רק בתוך הראש של עצמנו. אנחנו חולקות לפעמים מרחב פיזי אבל בתודעה כל אחת מאיתנו לגמרי לבד. אמנות, אני חושבת, היא הניסיון שלנו לגשר במעט על התהום הזו שפעורה תמיד בינינו ובין שאר העולם. ככה אני, אביה, רואה את העולם הזה, ואתה?
