זה מצחיק כי גדלתי בבית שמש אבל מעולם לא נתתי את דעתי על כך שבעיר העתיקה בית שמש למעשה באמת סגדו לשמש. להתגלמות הכנענית שלה, שמש או שפש או שפשו או מאור האלים.
נראה שהייתי צריכה להרחיק עד לשוודיה כדי לגלות את האוצר שהיה לי מתחת לרצפת המטבח כל העת, או מעל הראש למעשה. איזה קטע, זה בדיוק כמו הפסקה ההיא מהכרך הראשון של "המאבק שלי" של קארל אובה קנאוסגורד.
כי הרי מראות מעין אלה אינם יוצאי דופן, להפך, כמעט לא חולף יום בלי שהשמיים יתמלאו תצורות עננים נפלאות, כל אחת מהן מוארת בייחודיות שלא תחזור על עצמה, ומאחר שמה שאנחנו רואים תמיד הוא מה שאיננו רואים אף פעם, חיינו את חיינו תחת השמיים המשתנים ללא הרף בלי להקדיש להם ולו מחשבה או מבט.
(מוות במשפחה, קארל אובה קנאוסגורד)
מאז שעברתי לשוודיה אני מבחינה יותר בשמש. מבינה פתאום את הנטייה הטבעית כל כך של בני תמותה בכל מקום וזמן משחר ההיסטוריה להלל אותה ולשבח, לסגוד ולעבוד אותה. התחלתי לקרוא עליהן קצת. על שמש הכנענית והליוס היווני וסול הנורדית. זה אולי אותו כוכב – כדור גז בוער – אבל זו לא אותה שמש. כיישות שמיימית היא מתנהלת אחרת בעולם הזה, כל תרבות הכירה פנים מסוימות שלה. הקורבנות שהיא רוצה בהם שונים וגם הגמול הפוטנציאלי.
השמש באמת אחרת כאן. האור שהיא מפיצה צבוע פה בגוונים אחרים, רכים ומהולים. המגע שלה על העור ועל הפנים הססני ומגשש, לא תוקפני וחד כמו בישראל. בכלל, בשוודיה השמש מרגישה לי כמעט ביישנית. זה משונה, כמו לפגוש חברה במקום או הקשר שלא הורגלתן בו ולגלות בה פתאום צדדים שלא ידעת ששוכנים בה.
כשהשמש יוצאת אני עולצת. אני מכריזה במסדרונות: יש שמש בחוץ! אני עושה לעצמי כוס תה או קפה כי בכל זאת קר. אני יוצאת לשתות את זה בחוץ בשמש, אתן מוזמנות להצטרף אליי אם בא לכן.
