אני צריכה לעצור הכל ולדבר על גוף לכמה רגעים. אני צריכה כי הוא פשוט מסרב לתת לי מנוח. תראו מה זה – אישה צעירה עוזבת כל מה שבנתה לה בארץ מולדת וטסה חצי כדור כדי לחדד להתעמק להתמקד לחיות ברוח. זו הייתה התכנית לפחות. ואמנם היה לי ברור שלא אוכל להתמקד כל הזמן רק באמנות ומחשבות ומילים וצבעים, אני לא רבי שמעון בר יוחאי הרי. ובכל זאת, לא שיערתי שהאיזון המוכר לי יופר באופן חריף עד כדי כך.
בין תחזוקת הגוף השוטפת של קיצוץ סירוק וצחצוח לתחזוקת הצנרת והמעברים הפנימיים החיים במחיצת הגוף בשגרה עשויים להיות נוחים למדי. נכניס את מה שיש להכניס ונוציא את מה שיש להוציא במהלך פרקי זמן קצובים ובמרווחים הגיוניים כך שבזמן שנותר לנו נוכל לקחת את הגוף ולבצע בו דברים שיענגו את הנפש. ואפשר להתעכב כאן עוד רגע, כי ההבחנה הזאת שאני עושה בין גוף לנפש לא בהכרח טריוויאלית כל כך לאחרות כמו שתמיד חשתי על עצמי. החוויה הזו בעיקרה היא פנימית ומופשטת והמאזן עדין וחמקמק. מילים לא מצליחות לאחוז בה או לתאר אותה כהלכה.
לחוויות הילדות המוקדמות יש בוודאי השפעה על האופן שבו תחושה מופשטת נוצקת לכדי מילים שנהנהן לכשנשמע אותן. אהבה, נפש, חוסר אונים. כילדה הייתי שרה מדי בוקר אלוהיי נשמה. הסיפור היה כזה: הנשמה שמפיחה בנו רוח נמצאת אצלנו רק בהשאלה. היא שייכת לו, כמובן. והיא חוזרת אליו מדי ערב כשאנחנו הולכות לישון. בבוקר תוענק לנו שוב ליום נוסף, אם נזכה. במקרים אחרים הוא יבחר לשמור אותה אצלו. את היעדר הנוכחות של התודעה בזמן שינה למדנו להכיר במו עפעפינו מדי בוקר תוך קילוף שיירי קורי חלום וחושך כך שההסבר שניתן לנו אז עם הקימה הניח את דעתי.
גם היום אני חשה שהגוף והנפש שלי הן ישויות מובחנות, מובדלות זו מזו. הן מתקשרות, כמובן, נמצאות במערכת יחסית סימביוטית – מושפעות ומשפיעות אחת על רעותה לטוב ולרע. לעיתים אחת מהן תיקח לידיה את המושכות, בנועם ובהסכמה או במחטף אלים. עכשיו תורי לנהוג, היא תגיד. את שקט עכשיו, דיברת מספיק. בהזדמנויות האלה הן עשויות גם לפגוע זו בזו – במזיד או בחוסר תשומת לב.
אני נמצאת בשוודיה כמעט שלושה שבועות והמחוג הפנימי שבי מיטלטל בפראות. אולי זו הקרבה לקוטב המגנטי, אולי משהו במים או באוויר, במזג האוויר או בהיעדר השמש. אולי אריזות המזון שאני חושבת שאני מתרגמת לי בהצלחה בסופר מצופות מבפנים בשכבה דקה של חיידקים זרים שהצינורות שבתוכי מזהים כאויב. ההפרדה בין הגוף לנפש מעולם לא הייתה נדרשת כל כך ובו בזמן כל כך מעורפלת ואבודה. אני לא מצליחה להבין איפה נגמרת העייפות ומתחיל כאב הבטן – או שאולי אלו בכלל פרפרים של התרגשות והגשמת חלומות? האם אני עצובה כי אני מתגעגעת למטי ולחתולים או שזה בסך הכל רעב שלא בא על סיפוקו בגלל הארוחות המכאיבות של אתמול ושלשום? הסימנים שלמדתי ללקט כדי לתרגם את שפת התחושות הפנימית לא עובדים לי יותר ואני ניצבת מול הגוף שלי בחוסר אונים, מייחלת למסר ברור ומובן שיעזור לי לעזור לו.
Steamer in Flames, Marcus Larson (Swedish, 1825 – 1864)
