או: שבוע ראשון באקדמיה
באנגלית אומרים שהשטן נמצא בפרטים הקטנים ובעברית טוענים שזה דווקא האלוהים ששוכן שם. אני לא בטוחה מי דייק יותר וזה לא כל כך משנה לדעתי, כי ממילא האלוהים של אחד הוא השטן של האחר. מה שמעניין אותי בהקשר הזה היא ההילה העל טבעית שאנחנו מייחסים לשולי ולקטן, האופן שבו אנחנו מעבדים קטנוניות. מה יש בהם בפרטים הקטנים שמבלבל אותנו כל כך, למה אנחנו מפקיעים אותם מתחום האחריות של האדם, למה אנחנו משתדלים כל כך למצוא בהם עדות לקיומן של ישויות בנות אלמוות.
היום זה היום האחרון של השבוע הראשון בבית הספר. למורות שלי היה חשוב השבוע שאזנח את הפרטים הקטנים ואתמקד בתמונה הגדולה. שארשום בקוים ישרים, ארוכים, חד משמעיים. הן רוצות ללמד אותי להתבונן בעולם מרחוק ולפרק אותו לזויות חדות וצורות אבסטרקטיות שאוכל להרכיב מחדש מאוחר יותר. שאדע לבחון את עצמי ממרחק ראוי, כמכלול. להימנע מהעיסוק הממכר בנקודתי החריג והארעי.
זו גם גישה טובה לחיים, אני חושבת. לקחת רגע צעד אחד אחורה לפני שאני ממהרת לבחון אותם, לנסות לתפוס את התמונה הגדולה. למשל – השבוע הראשון באקדמיה. היה בו הכל מהכל: כאבי גוף וכאבי נפש, רגעים של התעלות והארה טכנית, ההרגשה המשכרת שבהתממשותו המעשית של חלום שאחזתי בו זמן רב כל כך באופן שהיה מופשט בקושי, המטמורפוזה של חלום לשגרת יום יום. אני יכולה להתמקד בכל אחת מהחוויות האלו בנפרד, אבל לתת רק לאחת מהן את הבמה יחטא לתמונה הגדולה, לרושם הכללי שנותר בי בסופם של חמישה ימים שהרגישו כמו חמישה חודשים: שאני שמחה שאני כאן. שהגעתי למקום שיהיה לי נכון ומדויק ושאוכל לגדול בו בדרכים שאני כל כך מייחלת לעצמי.
התמונה הגדולה: המורות שלי מרשימות בעיניי ומעוררות בי השראה, כל אחת מהן בדרך שונה וייחודית משלה. אני מרגישה שיש להן המון מה לתת לי ואני סומכת עליהן. התמונה הגדולה: אני מוקפת ואהובה, יש לי חברות שיהיו שם בשבילי כשקשה לי, מרחוק באופן וירטואלי וגם כאן איתי בשוודיה. אני מרגישה שאני לומדת, נדהמת מכמה אפשר ללמוד בזמן קצר כל כך. אם זה מה ששבוע אחד כאן עשה לי, מה תעשה לי שנה שלמה?
