בשוודיה אין מלחמה עכשיו. יישובים לא נשרפו על תושביהם, משפחות לא התפרקו או נמחקו בשלמותן. אנשים לא מסתובבים ברחוב בפנים מוטרפות מדמעות ודאגה לאהובים נעדרים. מי מהם שאולי כן קוראת חדשות ואולי גם זוכרת שאני מישראל ניגשת אליי בפנים רכות ושואלת איך את ואומרת לי אם את צריכה לדבר אז אני פה בשבילך. אני בתגובה רק דומעת ואומרת תודה וחושבת לעצמי מה כבר יש לדבר, מה יש לומר. אין מילים בעולם שלא מחווירות מתגמדות מתאדות לנוכח הזוועות, האימה. לכן כשיודית מגיעה לבית הספר אנחנו רק מתחבקות ובוכות.
אני מרגישה שהחברות פה לא באמת מסוגלות להבין אותי. לא הייתה כאן מלחמה כבר המון זמן. אפילו הזקנים כבר בקושי זוכרים איך זה היה, איך זה הרגיש. אני חושבת הרבה על לאה גולדברג וטובה ינסון, על הדור שגדל כאן בין המלחמות. אני חושבת עליהן כי אמנות עוזרת לי להבין ולסדר את העולם ועכשיו אני זקוקה לזה יותר מתמיד. האמנם עוד יבואו ימים.
אמנים כתבו וציירו על מלחמות מאז שבני אדם התחילו להילחם. על האלימות ועל הכאב ועל האובדן והחוסר. על הכאוס בחזית ועל הדאגה הדוממת בעורף. ויש חלוקה מאד ברורה וחדה בין חוסר האונים של הלחימה לחוסר האונים של הלהישאר בבית. או בשוודיה, לצורך העניין. ההמתנה הדוממת מורטת העצבים לוי האחד שיהפוך לשניים שייצבעו כחול, הזדקקות נואשת למשהו, לא לגמרי ברור למה. לבשורה טובה, להפוגה, לסוף הטוב, לסוף כלשהו. הידיעה ששום דבר ואף אחד מאיתנו כבר לא יחזור להיות מה שהיה.
