זה היה בסוף השבוע הראשון שלי כסטודנטית כאן. בערב שלפני עוד שתיתי יין אדום במסיבת פתיחת השנה בבית הספר וניהלתי שיחות באנגלית מתאמצת על העתיד ועל העבר ועל אמנות עם תלמידות ומורות מארצות שלא הייתי בהן. הלכתי לישון מרוצה באותו לילה, סקרנית לגלות לאן הזמן כאן יוליך אותי ואיך יצמחו בי זרעי הרעיונות והחברויות שהחלו לנבוט באותם ימים ראשונים. בשבת התעוררתי לעולם אחר, אפל ושבור ומפחיד ומאז אני מוצאת את עצמי מיטלטלת בין מזרח למערב, בין מלחמה לשלום, בין חלומות לסיוטים.
האמת היא שאני די מוצפת. המחשבות שלי הן סבך מבולגן ולא קוהרנטי אפילו יותר מבדרך כלל. כשחברות שואלות אותי מה שלומי אני עוזבת את השיחה. הולכת לעשות משהו אחר, חוזרת לצייר, גוללת בטיקטוק אולי. אני לא יודעת מה שלומי. אני קצת חוששת לבדוק. אנחנו נמצאות עכשיו חודש וחצי לתוך הטרימסטר, יותר קרובות לסופו מאשר לתחילתו. השעות הארוכות שאני מעבירה בבית הספר מניעות בי תהליכים, מעצבות מחדש הנחות יסוד, משייפות לי את האופן שבו אני מתבוננת בעולם. אני מתקשה להביט בשינויים האלה ישירות, אולי אם לא אתבונן בהם אוכל להעמיד פנים שכלום בעצם לא קורה לי. אני מוטרדת מכדי לשבת לנסות לפרק ולהבין אותם, ללמוד את עצמי מחדש. ליבי במזרח, מחבק וכואב וקורא לאחים שלי שנמצאים עכשיו בחזית.
ולפני כמה זמן מישהי ברשת הטיחה בי שאני מנותקת. היא כעסה עליי כי אני בשוודיה והיא הייתה אז בארץ. כשאני עוצרת את עצמי מלחשוב על האופנים שבהם אני משתנה וגדלה פה אני שומעת גם אותה נוזפת בי.
ובכל זאת את תנועת הקרחונים אי אפשר באמת לעצור. אני כאן ואני לומדת או לפחות מנסה. אני מכוונת את השעון המעורר מוקדם ככל שאני מצליחה ויוצאת מהבית לפני השמש ונוסעת באוטובוס אל המרכז של מולנדל ומטפסת בגבעה התלולה אל בית הספר, עלייה שתמיד מאיצה לי את הדופק ומחממת אותי מבפנים גם כשבחוץ מינוס מעלות.
אני עושה את הדרך הזו מדי יום, ככה שמתאפשר לי לעקוב מקרוב אחרי השינויים הדקים של הזמן החולף. העצים שמאבדים בהדרגה את הירוק וצובעים את המדרכות סביבם בשטיחי עלים לחים בצהוב וכתום וורוד, עד שהם נותרים ריקים מכל צבע, חשופים וטחובים ודקים. השמש, שמדי בוקר גונבת לעצמה עוד כמה דקות מתחת לשמיכת האופק. האנשים בתחנת הרכבת וברציפים, לובשים מעילים עבים יותר, עוטים שכבות נוספות – צעיף, כובע, כפפות, מחממי אוזניים.
בבקרים אני בחדר המודל, בצהריים בסטודיו. אחר הצהריים יש שיעורים מתחלפים: מודל בשני ושלישי, רביעי אנטומיה, חמישי הרצאה של ג'אקמו ובשישי זמן לפרויקטים אישיים. אני כבר יודעת למה לצפות, אני זוכרת איזו מורה תגיע בכל יום. לשגרה פה יש מקצב קבוע אבל לתודעה שלי לא. כל בוקר אני קמה קצת אחרת, כל יום מחדש נאבקת למצוא בי מספיק סבלנות ושקט לחזור למקום שבו עצרתי אתמול, לדחוף את הגבולות שלי רחוק יותר. לחיות כאילו קיים רק הרגע הזה, כאן בסטודיו עכשיו. כאילו הכל יהיה בסדר.
