זה בא לי בגלים. יש ימים פשוטים יותר, שאני מצליחה להיות בהם כאן ועכשיו. בימים כאלה אני זוכרת למה בחרתי לבוא לכאן. אני מסתובבת בין חללי הסטודיו של תלמידי השנה השנייה והשלישית, עוקבת אחרי הציורים והקומפוזיציות שנרקמות על הבד יום אחרי יום, שכבה אחרי שכבה. אני מבלה חלק ניכר מהזמן שלי בהתבוננות, רושמת ומוחקת ומזיזה ומתחרטת – מתעצבנת על עצמי קצת אבל עם גוון מרוצה – כי כל קו שאני מוצאת לנכון למקם מחדש הוא הוכחה שאני ממשיכה ללכת, שאני משתפרת בלראות, שאני מפתחת את היכולת להחליט ולבחור טוב יותר. כי כל יום הדרך נהיית מעט יותר מוכרת ונוחה.
בימים האחרים אני מתעוררת לפני השעון כי חלמתי על מחבלים שחדרו לי לבית. אומרים שאם מישהו מת בחלום שלך זו סגולה עבורו לאריכות ימים. אחרי כל הלילות האלה אני ממש מקווה שזה נכון. אלה ימים שבהם אני לא מצליחה להבין מה אני עושה כאן בכלל. במקום להתבונן ולחשוב אני שולפת את הטלפון ומחפשת – משהו, כל דבר, לא יודעת מה. בימים האלה אני קוראת עדויות ורואה סרטונים, וכשאני מצליחה לרגע להניח את הפיד ולעצור להתבונן ברישום המח שלי ממשיך לרחוש תסריטי אימים ורגעים אחרונים ומצוקות מדומיינות של אהובים וזרים כאחד. ואבל. אבל איום ונורא וכבד כל כך שבקושי אפשר לנשום.
אני לומדת להכיר את התלמידות שחולקות איתי דרך. כל אחת עם המטען האישי שלה, עם השפה והתרבות והעולם שממנו הגיעה. אנחנו מתקשרות בינינו בשפה שלישית, באנגלית, לרובנו המוחלט זו אינה שפת אם. בכל זאת אנחנו מוצאות שפה משותפת. כולנו באנו לכאן כדי לסגל לנו כלים להביע רעיונות שעוד לא למדנו לפתח עד הסוף. מכל המקומות והזמנים ובתי הספר בעולם בחרנו במוסד הזה ובזמן הזה ובמורים האלה, בחרנו להניח את החיים בצד ולהקדיש את כל זמן התודעה שלנו לשאלות על אסתטיקה, עבודה קשה והתבוננות. כמה יופי יש בזה, בחיבור שהוא מעבר לשפה ולמילים, בנוכחות יום-יומית קבועה ויציבה, בקשר שנוצר בשתיקה מעצם העבודה המשותפת בסטודיו.
אבל הרב-תרבותיות הזו גם דורשת ממני יותר מתמיד להתעמת עם הזהות שלי. עם הישראליות שזורמת לי בדם והעברית שאני דוברת. עם המטען הפרטי, התרבותי והלאומי שאני נושאת איתי. סיפורים ומסורות שאף אחת מלבדי כאן לא מכירה, מונחים ובדיחות שלא ניתן לתרגם וטראומות קולקטיביות ובין-דוריות, אסונות ופחדים עמוקים שמרחיקים ומבדלים אותי, מאיימים לנתק קשר אנושי רופף שרק התחיל להירקם. הרגע הקטן הזה של היסוס לפני שאני עונה מאיפה אני, המעקב הדרוך אחרי כל שינוי במבט או בשפת הגוף. גל המודעות העצמית שתוקף אותי פתאום בהרצאה על אמנות פוליטית מגוייסת בתקופת הרייך השלישי.
זה בא לי בגלים, לפעמים גם בבת אחת. גל של עצב רודף גל תקווה רודף ייאוש-הקלה-הודיה. אני נעה במציאות כמו במנסרה של צירי זמן מקבילים למחצה. בחודש האחרון גיליתי שאפשר להיות בו בזמן גם בסטודיו בשוודיה, בשדרות ובכפר עזה, ביער שליד הבית וביער ברעים ובחורבות של צפון הרצועה. שהזמן יכול להמשיך לחלוף ובו זמנית להישאר בלי תנועה ולחזור שוב ושוב על אותן השעות באותה השבת בכל אותם המקומות. שאפשר לנשום לרווחה ולבכות עד אובדן חושים באותו היום ממש. שאפשר לכמה שעות לשכוח הכל ולהמשיך לצעוד במסע הפרטי שבחרתי לצאת אליו. להרגיש בגוף ממש איך זה קורה כשהדרך מתמשכת, לעצור לרגע להביט לאחור על כל מה שאבד וכבר לא ישוב ולהמשיך ללכת. בכל זאת להמשיך ללכת.
