בריטה עברה אצל סוואנה והסתכלה על הבארג שלה ואמרה טוב, נראה שאת כמעט מוכנה להמשיך לבארג הבא. היא אמרה, תראי מה את מצליחה לעשות עד יום שישי למשל, שימי לעצמך דדליין שרירותי כזה. וכן, למרות שאפשר למצוא טעם במאבק לדחוף רישום מעבר למה שחשבת שאת מסוגלת – גם לזה יש גבול, את יודעת. ונראה לי שאת מאד קרובה אליו.
מה אני אגיד לכן, אני מקנאה. אני לא גאה בעצמי על זה אבל אני מקנאה. רציתי אני להיות הטובה של הכיתה, לקצר זמנים, להמשיך הלאה מהר יותר מהאחרות. אני מקנאה כי הבארג שלה באמת נראה מושלם וזה נראה שזה הולך לה כל כך בקלות. אני לא רוצה להתייחס ללימודים כאן כתחרות אבל איכשהו זה קשה יותר כשאני לא מנצחת.
בתחילת השנה אנדראס הדגיש ואמר שנשים לב לעצמנו קודם כל, כי בסוף הטרימסטר אנחנו לא נבחנות ביחס לתלמידות שסביבנו ומה שמשנה להם לראות זה את הדרך שעשינו מתחילת הטרימסטר. אנחנו לא מחלקים פה פרסים וזאת לא תחרות. אם הרישום שלך היה הכי יפה בכיתה אבל לא התקדמות בעצמך בזמן שהעברת פה, אם לא למדת כלום אז למה באת לפה בכלל. הדבר היחיד שצריך לעניין אתכן הוא המרחק שכל אחת מכן עברה בין העבודות של תחילת הטרימסטר והעבודות של סופו.
כשאני מניחה את הרישומים שלי מתחילת אוקטובר ליד הרישומים של עכשיו אני יכולה לראות איך השתפרתי. אני מרגישה את זה גם בעצמי, בידיים ובעיניים, בעיפרון בערבים בחדר המודל וגם כשאני יוצאת החוצה לצייר בשמן. עברתי דרך, טכנית וגם מנטלית. מאחר ולשם כך בחרתי לבוא ללמוד כאן, אני צריכה להיות מרוצה.
ובכל זאת, אני מקנאה. אני משווה את עצמי לסובבות אותי כל הזמן, מגניבה מבטים מעבר לכן בסטודיו, מקשיבה למורות כשהן מסתובבות בין התלמידות ומלקטת בין עצות והסברים פירורי אישור דקים, מדומיינים: את הכי טובה, אביה.
זה לא כל כך נעים לי להודות בזה אבל זה שם. אני גם יודעת משיחות עם חברות שאני לא לבד בזה. ולמרות שהתחרות הדמיונית הזו יכולה לפעמים לדרבן ולהניע לעבוד ולהשקיע יותר – בהרבה מקרים היא עשויה גם להוביל לחידלון וייאוש. ובדידות, גם. כי כשכולן סביבך יריבות שמתחרות בך קשה מאד למצוא לך חברות.
אני גם יודעת שזה לא חייב להיות ככה. אני זוכרת, למעשה. זוכרת שבילים שצעדתי בהם בלי דחף מסמא-מייסר לעקוף את כולם. שבילים שהצלחתי להנות בהם מהנוף, לעצור כשצריך, לברך לשלום את אלו שחולפים על פניי בזמן הפסקת הקפה, יודעת שבסופו של דבר כנראה ניפגש שוב בחניון הלילה. וגם אם לא, נו, לפחות צעדנו ביחד כברת דרך. היה נחמד דווקא.
