אלול שלי השנה לא כולל חצבים ובכל זאת האוויר משתנה באופן דומה גם כאן בברצלונה, לחילופי העונות ריח מוכר. הרוחות והעננים והירח המלא בינותם, מוקף הילה לבנה רכה.
בעוד חודש אחזור ללימודים לשנתי השלישית. שנה ראשונה למדתי במולנדל שבשוודיה, שנה שנייה בברצלונה שממש חשוב לה שאני אגיד שהיא בקטלוניה ורק אחר כך בספרד, ולשנה השלישית אשאר שוב כאן בקטלוניה שבספרד. להשלים את תכנית הלימודים ואז לחזור. לפי התכנית.
אני מרעננת את המאגרים שלי לקראת שנת הלימודים האחרונה שעומדת לפניי. הלכתי יותר משאלך, כמו שהיינו אומרות על השבילים. את ראש השנה אחגוג השנה פעמיים, כמו יום טוב שני של גלויות רק לא בדיוק; בראש השנה האמיתי תהיה לנו כאן משפחה בעיר, את החג נעשה איתם. אבל ריי, חברתי הצמודה בשנתיים האחרונות – בסוף החורף השוודי הצלחתי לשכנע אותה לעבור איתי אל הדרום החם – היא עוזבת את ברצלונה בערב ראש השנה. היא תטייל ברחבי היבשת, תתנדב באיזה הוסטל בצפון ספרד ואחרי כמה שבועות תפגוש כאן את אמה ואחותה ותיקח אותן למקומות שאהבה ואז תחזור איתן למלזיה, ולאירופה לא תבוא שוב בקרוב. חשבתי שאין סמלי מלהיפרד בסעודת ראש השנה חגיגית עם החברות, עמוסת יהי רצון, חלה עגולה, רימונים וטארט דבש מלוח. אז כמו יום טוב שני של גלויות, רק לא בתאריך הנכון, נחגוג את ראש השנה לפרידה מריי באמצע אלול.
אני קצת לא מאמינה שכבר שנתיים שאני עושה את זה. הזמן עובר כל כך לאט וגם כל כך מהר, איכשהו בו זמנית. אני מסתכלת על תיק העבודות שצברתי בשנתיים האלה ורואה התקדמות הדרגתית אבל ניכרת, מזהה איך הראייה שלי מתחדדת והיד נעשית בטוחה יותר. במחברת הסקיצות שלי מתבשלים רעיונות שלפני שהתחלתי ללמוד לא ידעתי עוד איך לנסח. אני נהיית מיומנת יותר ועל כן גם שאפתנית יותר, נחושה יותר, רהוטה.
הרבה זמן הלימודים האלו היו החלום שלי. הם היו החלום, אבל לא כשלעצמם. כלומר כן, קסמה לי ההבטחה הטמונה בהחלטה לשמוט הכל ולחיות ביקום מקביל לכמה שנים, להתעורר לפעמוני כנסיות ושפה שזרה כמו כל דבר דבר בעצם, במקום הזר הזה. אבל החלום באמת בבסיס שלו הם חיי היצירה. לעבור דרך הקיום הזה בהתבוננות ושיח. לומר משהו על העולם הזה, לעצב חיים מחומרי החיים.
