הבוקר לפני שנתיים התעוררתי בשוודיה בפעם הראשונה. לראש המיטה בחדרון השינה הקטן שלי בעליית הגג שבצריף היה קבוע בקיר חלון קטן ועבה, משולש-שמשות, ומעליו וילון האפלה שלא גללתי מטה אף פעם, אפילו לא בימי הקיץ הארוכים שבהם השמש לעולם אינה שוקעת.
ערב קודם לכן במטוס מבלגרד ליוטבורי ישבתי ליד החלון כשהנמכנו אל תוך שמיכת העננים הסמיכה שכיסתה את הארץ. צפיתי בה מלמעלה כמה רגעים מוקסמת מהמרקם הדחוס ועתיר השכבות ואז נכנסנו אל תוך הענן וירדנו וירדנו וירדנו והענן סביבנו היה לבן וקפוא ולא נגמר במשך דקות ארוכות. כשיצאתי מהמטוס בסוף אל האוויר הקר השמיים הרגישו נמוכים נורא.
הנוף שנשקף לי מהחלונות פתאום לא דמה לשום דבר שהכרתי. בקתות עץ צבועות ומרבדי טחב, עצי ליבנה גבוהים ומילים כתובות בשפה זרה. קשה להסביר במילים מה קורה לגוף כשכל החושים מוצפים באחת בשטפי מידע חדש וזר ומוזר, הכל נחווה כמו בפעם הראשונה. כשממש שום דבר לא כמו שהוא אמור להיות, לא כמו שהיה תמיד.
בימים הבאים הייתי רב הזמן בעיקר מבולבלת: הכל היה אחר. הצבע של המדרכות ושל הבתים, הפרחים המשונים, הגבוהים. בכל חצר לפחות עץ נקוד תפוחים אחד נישא, למרגלותיהם מרבדי תפוחים ודשא. השמיים היו אפורים והאוויר שנשמתי היה סגול וקר.
לשגרה לקח קצת זמן לעשות את שלה אבל אחרי כמה שבועות או אולי חודשים שככה מעט הסקרנות הנרגשת של הפלא שבלחוות את העולם מחדש. הימים הפכו לשגרה והלימודים להרגל, ובין שטף המטלות של היום-יום התחלתי להתגעגע הביתה.
מה זה הביתה, התגעגעתי ללהרגיש בבית. ועל אף שכבר התנהלתי במולנדל כבת בית, הילת הזרות לא פגה. מאוחר יותר בחורף קראתי בביוגרפיה של רפין מכתבים שכתב הביתה בזמן שהשלים את הכשרתו כצייר במערב אירופה. איך הם חיים פה טוב, הוא כתב, האיכר הפשוט בצרפת שותה יין טוב יותר ואוכל תפריט עשיר יותר מהכי מכובדים אצלנו באוקראינה.
בכל זאת הוא היה גם חוזר וכותב כמה הוא מתגעגע ורוצה כבר לשוב. הם לעולם לא יבינו אותי ואני לא אותם. זה פשוט לא הבית, אתה מבין? ואני הבנתי. הוא צייר אז את הציור – ׳סאדקו בעולם המים׳, בו כל מלכויות הים היפהפיות עוברות מול סאדקו בזוהר ועדיים אבל המבט שלו נעוץ מעבר להן, כי בפינת הציור חבויה בין הצללים נערת איכרים מאוקראינה, מיטיבה עצים בתנור.
אחרי הרבה זמן, בברצלונה, דיברתי עם מרינה על זרות ושייכות ועל בית ועל עדית שבורחת מסדום ומביטה לאחור אל הבית שלה הנחרב. מרינה במקור ממדריד אבל מנוודת בעולם כבר הרבה שנים. היא חיה בברלין ובצ׳ילה ובתל אביב, עוברת ממדינה למדינה כאילו רודפת אחרי משהו, מחפשת תחושת שייכות שמשום מה תמיד חסרה לה במקום שממנו באה. אחרי כל זה היא מצאה את עצמה חוזרת לספרד ומתאהבת בפלמנקו, מחליטה להקדיש את חייה ליצירה. אני סיפרתי לה על העולם הדתי שגדלתי אליו ועזבתי, ואיך שזה הרגיש קצת כאילו היגרתי לארץ אחרת בתוך גבולות המדינה, כמו נניח לנסות לדבר על איזה ספר או סרט או ציטוט שכולם אמורים להכיר אבל אף אחת מסביב לא מבינה על מה אני מדברת או ההפתעה הזאת כשאני מודה במבוכה שסליחה אבל גם את השם הזה לא שמעתי מעולם. גדלתי על דברים אחרים, את מבינה, אני מסיפור אחר.
פיליפו גם הוא העיד על עצמו שבמילאנו תמיד הרגיש כמו דג מחוץ למים. אפשר להגיד ככה? באיטלקית אנחנו אומרים פסקה פור ד׳אקווה, ואנחנו הנהנו: כן, הדימוי עבר. אחר כך חשבנו: בעברית הביטוי השגור יותר הוא על דרך החיוב, כמו דג במים. תראו אותנו, איך שגם אחרי שנים בגולה אנחנו עדיין חושבות בעברית, ממירות מחירים לשקלים, מזמזמות את השיר של גלי עטרי כי בסדנה אצל דניאלה בטוסקנה היה סקוטי צרפתי בשם ולנטינו.
בבתי הספר שלמדתי בהם בברצלונה ובשוודיה, שהם בינלאומיים ומדברים בהם באנגלית עם אנשים שאנגלית היא בכלל לא שפתם הראשונה, אף אחד לא מניח מראש שאת מכירה את מה שאת אמורה להכיר או מבינה את מה שאת אמורה להבין. כאן כולנו היינו דגים מחוץ למים. לכאורה. כי בשוודיה רב התלמידים היו סקנדינבים ובברצלונה כולם מדברים ספרדית, ובמים שמחוץ לאקווריום הקטן שלנו האצות והדגות האחרות בכל זאת שוודיות כמוהם.
להיות זרה זה מרענן. כשהשפה שבחוץ לא מובנת יש פנאי להתעמק בעולם מחדש. לכל פרט יש משמעות, ובתוכך נחשף מה כאב ומה נעם לך מתוך כל מה שבבית היה סתם מובן מאליו. על מה לא תרצי לוותר. להיות זרה זה מגניב. לדבר בעברית ולראות את העיניים המתעגלות מול הכתב המסתורי, מחזיקות את הספר תמיד על ראשו. זה בודד לפעמים, נורא. כמו באוקטובר ההוא בשוודיה שבו התהלכתי בעולם סטרילי ושליו ורק עליי נפלו השמיים. זה מצחיק, לפעמים, כשמישהו אומר משהו על יהודים או את המילה נאצים ופתאום כל העיניים ננעצות בך במבוכה, היהודיה היחידה שבחדר. והדס אמרה לפיליפו שגם הטוסקנים לעולם לא באמת יחשיבו אותך אחד מהם ואני שאלתי אותו – אז מה אתה מעדיף, להרגיש כמו דג מחוץ למים במילאנו או דג מחוץ למים בטוסקנה?
