הצומח המהיר ביותר אצלי על המרפסת הוא היהודי הנודד הסגול. הוא היה הייחור הראשון שהצליח לי, עקשן ויציב ושורד את הכל. הוא ראה סוקולנטים גוועים ופרחים נופלים שדודים לרגלי כנימות ונמלים והמשיך לצמוח, בעציצים שהלכו וגדלו עד שקיבל אדנית משלו. עמד וראה וצמח וגידל צאצאים.
יהודי נודד זה כמובן לא השם הרשמי של הצמח, אבל בשם הזה אני מכירה אותו.
על פי האגדה העממית בנצרות האירופית, היהודי הנודד הוא דמות שסירבה לסייע לישו בדרכו אל הצליבה ולכן נענש בקללה להיות כל ימיו נע ונד, עד ביאת המשיח. במקרה של הנצרות האירופית הכוונה היא לביאת ישו, כמובן, אבל ביאת המשיח היהודית גם היא מקושרת לסופם של הנדודים.
2022
בשנה הקודמת בשוודיה נתוודעתי לתחום המחקר מיתולוגיה השוואתית, שמנסה להתבונן בסיפורים שמתווים תרבויות ולמצוא בהם את המבחין ואת המשותף. ואני, שיש בי כבוד עמוק לסיפורים ומיתולוגיות – נשביתי באחת. אני גדלתי על מסורת של סיפור סיפורים. גדלתי על והיגדת. בסלון הבית שבו גדלתי לא הייתה טלוויזיה כי אם ספרייה עצומה, ראשה בתקרה, וספרייה קטנה נוספת בכל חדר. והקטע המדהים ביותר בעיניי בכל זה – כל הספרים האלה וכל הסיפורים לא היו ולו קמצוץ מכל מה שנכתב. העושר הזה מסחרר בעיניי ומדהים אותי לחשוב איך שאצל בני אדם בכל הזמנים ובכל המקומות סיפורים תמיד מילאו תפקיד מרכזי כל כך בחיים, דרך להבין את העולם.
אם כך, הנדודים הם קללה. אצל קין כמו אצל היהודי מהברית החדשה, ועונש כמו ארבעים שנה שנדדו עם ישראל במדבר. ובהחלט יש בזה מן האמת, והמסעות הפרטיים שלי מהדהדים לי בתורם סיפורים שכבר שמעתי; המשפחה והחברים שנותרים מאחור, ההבנה העמוקה שאת לא שייכת, השפה הזרה, הלב שנקשר ונשבר עם כל מפגש, עם כל פרידה. אבל מהמקום שבו אני נמצאת עכשיו קשה שלא לראות גם את הברכה שבנדודים: הנה אנחנו חוגגים את ראש השנה היהודית בברצלונה עם קרובים מארגנטינה ומישראל, או עם חברים ממלזיה ופקיסטן ואוסטריה. וזה יפה ככה לראות איך הסביבה שבה גדלת ארוגה אל הזהות שלך לצד כל שאר החוויות, המקומות שחיית בהם והמפגשים שצברת, לראות את עצמי ואת שלי בעין אחרת, להתבונן איך הנדודים משנים גם אותי. לספר את הסיפורים שהיתוו את הזהות שלי, לשמוע אחרים ולמצוא מה דומה בהם ומה שונה. אחר כך לבחור איזה סיפור להמשיך לספר מכאן והלאה, לרקום סיפור משלי.
