זרעים

עם הופעת סימנים ראשונים של סתיו פיתחתי לי תחביב חדש; קניתי זרעים של תרד ורוקט, חסה ופטרוזיליה. אלו גידולי חורף, למי שמכיר. אספתי זרעים גם מעציץ הפטוניה הורודה שקניתי בהנחה בחורף שעבר. קראתי שהפרחים שיצמחו מהזרעים האלו כנראה לא יפרחו באותו הורוד העז של צמח האם, אז עכשיו אני סקרנית לגלות אילו צבעים חדשים עשויים להיות טמונים בהם. 
משחק הזריעה הוא משחק של סבלנות. סבלנות ואמונה. בהתחלה שום דבר לא קורה. אדמה לחה בתבנית ביצים, שפריצר של מים נקיים – פעם, פעמיים ביום, כמה שצריך. שיהיה לח אבל לא יותר מדי. שמש יכולה לעזור. בימים הראשונים הייתי באה לבדוק אותם מדי כמה שעות. מביטה ארוכות באדמה הכהה, מתקרבת כדי סנטימטרים בודדים ובולשת, מחפשת, כל סימן מזערי של תנועה, שורש קטן, הבלח ירוק זערורי מתבצבץ.

אני מתכננת עכשיו פרויקט שהרבה זמן קיוויתי שאוכל להוציא אל הפועל. כנראה כבר מאז שהשתתפתי לראשונה בסדנה לציור נוף אצל דניאלה אסטונה באיטליה ב2019. זה היה סוף שבוע שהרגיש כמו חלום, טוב מכדי להיות אמיתי: שלושה ימים בבית אבן טוסקני יפהפה בין גבעות ויערות, מטעי זיתים, כרמים ושדות. את כל הארוחות מבשל לנו סימונה, בעלה של דניאלה. הוא מדבר רק איטלקית ויש לו מראה שדוני שובב, ואת המצרכים לארוחות הוא קוטף או מלקט מהגינה וביער הקרוב. הסטודיו של דניאלה היה מבנה נפרד בחצר הבית. מרווח, מכושף, מלא בציורים עותקי נשימה וחפצים משונים. גולגלות, צנצנות מלאות באבקות פיגמנט צבעוניות, ספרים כבדים מאובקים, כלוב ציפורים מצועצע עשוי עץ, שלוש קומות לו וגגונים משולשים, ריק. 
שלושה ימים למדתי וציירתי לצד דניאלה. ואז חזרתי אליה שוב ושוב מדי שנה. אני חוזרת אליה כי אחרי סופשבוע יחיד אני יוצאת ממנה לא רק עם מזוודה מלאה בציורים חדשים, אלא גם עם צידה למחשבה לכל הציורים הבאים שלי.

והזמן חלף והציור הפך מתחביב קטן לגדול למשאת נפש וב2022 כבר החלטתי. ולקח לי קצת זמן לארוז הכל ולחסוך מה שאפשר ולהכין מה שצריך אבל בינתיים הקפדתי לחזור מתי שרק יכולתי לדניאלה. למקום המוכר והאהוב שאפשר לצייר בו בלי לדאוג לגבי שום דבר אחר. בשנים שבהם שבתי וחזרתי לפירנצה ואל הסדנאות גם שבתי ופגשתי שם נשים ואנשים שחולקים איתי אהבה אל הדבר. חלקן היו מגיעות לשם, כמוני, רק לכמה ימים ואחרות גרו שם. בסוף כל סדנה אנחנו מחליפות חשבונות אינסטגרם ולפעמים לפעמים דרכינו מצטלבות שוב.

דברים טובים לוקחים זמן. זמן והתמדה. צריך לטפח את הזרעים האלו מדי יום, אתן מבינות, הזמן החולף לבדו לא מספיק. לפעמים את עושה איזה משהו שוב ושוב ושוב בלי לראות הרבה שינוי, בלי אולי לדעת עד הסוף למה את עושה את זה. לפעמים עצם העשייה היא העניין, לפעמים את מאמינה שבסוף זה יוביל למשהו, לאנשהו. למשל, הנטייה הזאת שלי לארגן מועדוני ציור. ממוסד ה״פורטרט קלאב״ הרמת גני הותיק (שבע שנים אנד קאונטינג) למועדון הציור-בחוץ שהבליח באביב האחרון שלי בשוודיה. בבואו של האביב כבר ידעתי שאת שוודיה אני עוזבת, ורציתי לנצל את הזמן שנותר לי בה בדרך החביבה עליי. בית הספר בשוודיה היה קטנטן, לא הרבה יותר מעשרים תלמידים, ומתוכם חובבי הציור בחוץ היו גם הם מועטים. היו שניים שתמיד, או כמעט תמיד, היו מגיעים מלבדי: ריי ואמיל. 

גם תחילת כל קשר אנושי כמוה כזרע שנטמן באדמה ואין לדעת מה יוציאו ממנו הימים. אביה שפגשה את דניאלה לראשונה ב2019 היא אחרת מזו של 2025, שמתכננת כעת סדנה משלה בתמיכתה ועידודה של דניאלה, סדנה שתיערך באביב הבא, רק שלושים דקות נסיעה מאותו הבית האהוב של הסדנאות המיתולוגיות. אביה של 2023 שהביכה את אמיל בשבוע הראשון שלה בלימודים בשוודיה בשאלות על כסף כנראה לא חשבה ששלוש שנים מאוחר יותר הם יעבדו להעביר ביחד סדנה כזו.