מאיפה את – סיפור קצר

הולך רגל פוגש הולכת רגל על צלע הר. היא יושבת, למעשה, אם נבחר לדייק בפרטים. ובכל זאת – כדי להגיע למקומות צריך בדרך כלל ללכת, ובמדבר על אחת כמה וכמה.
יש לך אש במקרה? היא מושיטה לו מצית ורודה. וואי אלופה תודה, איזה מזל שמצאתי אותך, אני מת לסיגריה כבר שעות. הוא מדליק סיגריה מגולגלת ששלף מאחורי אוזן ימין. אני איתי, אגב. ואת? עידית. 
הוא מתיישב על סלע סמוך והם שותקים קצת. למשך רגע ארוך אחד הם רק שואפים ונושמים, מקשיבים למדבר. מאיפה את, עידית? הוא מגיש לה בחזרה את המצית. היא מתמהמהת, ההבעה שלה לא ברורה לו. עונה: סדום. סדום? הוא מרים גבה, היא נאנחת. כן, סדום הזאת. חשבתי שהיא נחרבה מזמן. היא צוחקת צחוק יבש, לא משועשע. נחרבה, נו. אז מה. גם ירושלים נחרבה.
תכלס. שותק לרגע, לא בטוח איך להמשיך. העיניים שלה נעוצות בנקודה לא ברורה בערוץ הנחל מתחתם. רוח קלה מעיפה אפר מקצה הסיגריה שלו, מצננת את הבגדים הלחים מזיעה. כשהיא מסיטה מהמצח קווצת שיער מאפירה שהרוח סתרה היא נראית עייפה ועתיקה כמו ההרים עצמם. 

עידית לא ידעה למה היא מסכימה כשהסכימה לעבור עם לוט לכמה שנים לחו״ל בשביל איזה עניין שקשור בעבודה שלו או בלימודים, או במשהו אחר שכבר לא זכרה. הרעיון היה מפתה: נאכל קרואסונים טריים על הבוקר ונלקט פטריות ביער. במקום את קריאת המואזין נשמע פעמונים של כנסייה והכל יהיה אחר וחדש ומרגש. ארזו את הבית ומכרו את האוטו וחיסנו את החתולה ומצאו דירה בעיר הזרה והימים נבללו לעיסה של מטלות וארגזים ובירוקרטיה ואחרי שהאבק שקע והיא מצאה את עצמה לבד בעיר הזרה הזאת כבר היה מאוחר מכדי להתחרט. לא שבהכרח הייתה מתחרטת, בטח לא מיד. העיר קידמה את פניה בדממה אצילית, והיא התהלכה בה מסוחררת כמו ילדה שמרכיבה לראשונה משקפיים ומתרגשת לגלות איך בכל צמרת עץ טמון עולם שלם של עלים שלכל אחד מהם צורה וצבע. היה לה נח שהוא היה עסוק אז בחיים החדשים שלו והיא שוטטה לבדה שעות ארוכות, למדה את הדרך אל היער ואל המכולת, צפתה בעלים מצהיבים ומתקשחים ונושרים אל המדרכות בשטיחים רכים, מתפצחים. ככה זה היה בהתחלה, השגרה נצבעה בצבעים של חופשה. ואז סדום חרבה.

בגבה אל קיר סלע מול מפרש עמק שנהגה לקרוא לו בית ולא מצליחה להיזכר מתי בעצם הפסיקה. בתחילה, משהעיר רק נחרבה והפצעים טרם הגלידו לצלקות הייתה משיבה מיד, בלי לחשוב, נאחזת כטובעת במבטי ההשתתפות הרכים. אני מסדום. אוי, אני מצטערת, אחת לחשה לה פעם בתגובה. כן, גם אני. זה היה מנחם אבל זה לא עזר. בעיר הזרה אנשים לא שמעו על סדום, ומי ששמע לא הבין מה הוא שמע. זה היה סתם שם של מקום עבורם, אסון של מישהו אחר.

מה לך? עידית שואלת ואיתי עונה מבולבל, את שואלת כאילו לאן אני הולך? אני שואלת למה יצאת לדרך. אה. זאת שאלה טובה, הוא מצניע בדל, שולף נרתיק, פוצח בטקס הקבוע. הייתי חייב רגע לנשום לבד בעולם. היא מהנהנת והם נושמים רגע כל אחד לעצמו, יחד. 
היא שואלת, יש לך בית לחזור אליו? הקול שלה מחוספס בקצוות, עדין וכמעט כמה. הוא עונה, אולי זה מה שבאתי לחפש. אני מבינה, הוא מאמין לה.

לאנשים היו דעות על סדום, גם לכאלו שכף רגלם לא דרכה בה מעולם. חיוורים, גבוהים, סמוקי פנים מארצות שבהן טחב היה תופס את מקומו של האבק. זה לא נעם לה. הרגישה שגם עליה, פתאום, יש להם דעות. למדה לזהות את תנודת המבע הקלושה, את ההבנה המתפשטת, את העיניים הנטרקות או מוארות באחת. 
מולם כבר לא הייתה עידית, הייתה רק סדום. מלוחה ומרוחקת, בבואה שניזונה משברי שמועות והושלמה ביד הדמיון. הד של הד של הד. איתם הייתה משתדלת להסיט את השיחה למקומות אחרים ומשדרכיהם היו נפרדות הייתה נאנחת בהקלה ומיד נמלאת אשמה. 

ממורד הערוץ מתקרבת דמות קטנה עם כובע גדול, מתנשמת בכבדות. התרמיל שעל גבה נראה גדול ממידותיה והוא משמיע חבטה עמומה כשהיא מניחה אותו באנחה. כמה חיכיתי שיהיה כבר צל לא את לא מבינה. היא מסירה את כובעה וחושפת מצח מיוזע, מוחה אותו במטלית ירוקה מאויירת ואז מניחה את ידיה על מותניה ובוחנת את הדרך שבאה ממנה. לא, תשמעי, איזה עלייה אני מתה. את יודעת במקרה אם העיר עוד רחוקה? אני הולכת כבר איזה נצח והכל פה נראה אותו דבר. תהרגי אותי לא מבינה למה לבנות ככה עיר באמצע המדבר. אולי ראית במקרה איזו קבוצה שעברה פה לפניי? היא מדברת בשצף ולא עוצרת לחכות לתשובות ועידית מקבלת בברכה את ההפוגה הקלה מהכורח להמציא במה לענות. מיכל – שנזכרה לבסוף להציג את עצמה – שהתיישבה מתישהו ועל משטח הסלע לפניה הייתה עסוקה בחליטת תה מעשבים ששלפה מן התרמיל. הייתן כבר בסדום בעבר? היא שואלת ומיד ממשיכה – אני באה לכאן כל שנה, מקסימום שנתיים. קראתי על העיר כל מה שאי פעם נכתב, אתן יודעות, יש לעמק הזה כל כך הרבה היסטוריה. ידעתן למשל שסדום ועמורה היו במלחמות חוזרות איזה ארבע מאות שנים? לא אירוני איך בסוף האסון הזה תפס אותן ככה יחד? לא אירוני, עידית ממלמלת לעצמה ומיכל לא שומעת. כל מה שנכתב, נו באמת. והרי על מה שחשוב באמת אף אחד לא כתב: צבע המרצפות המעוטרות ומגען החם, ההתכנסות המשפחתית לחג באביב, השקט שבוואדי רגע אחד לפני בואו של השיטפון. 

אני לא יודעת למה זה כל כך מפריע לי, עידית אומרת ליהודית ערב אחד בחניון הלילה. מה אכפת לי מדעתם של אנשים שאני לא מכירה ולעולם שוב לא אפגוש על הבית שאני בעצמי בחרתי לעזוב. השתיקה שלה אומרת: לחזור אליו אני ממילא כבר לא יכולה. ירח מלא עמד בשמיים, צובע את הערוצים בלבן כסוף וכחול עמוק. יהודית הייתה מטיילת מהסוג שעידית אהבה. מין רוח טבע רגועה עם משקפיים גדולות ותיק קטן שיש בו מקום להכל. היו לה עיניים חכמות ורעמת תלתלים כסופה שאור הירח הלבין. השיער שלה היה אסוף עכשיו אבל הילת שיערות חמקניות עטרה לראשה כתר דק של אור. רחשי לילה מדברי אפפו אותן, צעדים מרוחקים, רשרוש שיח. צווחת לילית קלושה. אני דווקא לגמרי יכולה להבין את זה, היא אומרת, עיניה מרצדות באודם מדורה גוועת. בית לא מפסיק להרגיש כמו בית גם כשדברים רעים קורים בו. 

עידית לא אהבה שאומרים לה שהיא לא נראית מסדום, כאילו שזו מחמאה. לא אהבה גם את העיניים הנפערות פתאום בהתלהבות ואת אלו שהיו אומרות לה, אה וואו, הייתי שם פעם. לפני, את יודעת. איזה יופי של עיר, וכולם שם היו כל כך נחמדים. אלה וגם אלה לא הבינו את סדום בכלל, לא הבינו אותה, ולה לא התחשק להסביר. בעצמה כבר לא הייתה בטוחה שאי פעם באמת הבינה. 

הולכת רגל פוגשת תרמילאית בשביל צדדי. הן פוסעות ביחד כברת דרך ושיחה נקשרת ביניהן מאליה. כשהן מתיישבות לבסוף תחת סלע, לפניהן מכתש פעור ובידיהן תה חם, הן מגיעות לבסוף אל השאלה שאין לחמוק ממנה. אני מסדום, עידית מישירה מבט מתוח אבל העיניים של אביגיל לא נפקחות בזיהוי. מגניב, היא אומרת בטון נייטרלי של אחת ששומעת שם לראשונה, זה פה באיזור? עידית מחייכת. כן, כן. וואו, לקום כל בוקר אל הרים כאלה. נראה לי כמו חלום. אז כבר טיילת פה הרבה? 

בטח, עידית מוזגת תה חם אל הכוסות שהתרוקנו, מסננת עלים סוררים שחמקו מן הקומקום. כל הזמן. לוט ואני והבנות, כל יום שישי בשבת. חקרנו כל שביל וטיפסנו על כל סלע. בחורף היינו מקימים מחסה על ראש המצוק ומחכים לראות את המפל היבש מתעורר באחת. לפעמים גם חיכינו שעות ואף מים לא הגיעו. אבל מתי שכן, היא מצטחקת, אוי, זה היה שווה את כל הפעמים שלא. 
וואו, העיניים של אביגיל נפערות, בוחנות את מפל הסלע הצחיח, המאובק. כאילו אם תתבונן חזק מספיק תצליח לראות את המים שוטפים דרכו. זה לא מסוכן? רק אם את שם למטה. היא מחווה בידה קלות, נצנוץ שמש מלוח מעלה בעיניה תמונות של סלעים ניתצים בשטף אלים שסוחף את כל שנקרה בדרכו ורוח קלה מוחה ממנה את החיוך.

היא שמעה שאחרים התחילו לחזור – ניצולים ששרדו את התופת, בודדים ומשפחות שעזבו לפני החורבן וחיכו לסיבוב גלגלי ההיסטוריה. שברי ידיעות התגלגלו לעברה ממטיילים חולפים ומתנדבות זמניות. הם חזרו אל הרחובות המפויחים והבתים ההרוסים, פינו תלים, בנו מחדש כיכרות ושדרות. היא עצמה לא הייתה מסוגלת לחזור לחיות בהד הזיכרון. החליטה להמשיך ולא להביט לאחור. בפני עצמה נאלצה להודות: זה כבר לא הבית.
העיר הזרה נהייתה לה לבית כי הזמן חלף והימים נצברו וכבר הייתה לה השגרה הקטנה שלה בין הירקניה לחנות החיות והגינה הקטנה שמעבר לפינה שהופרעה רק מדי פעם בחדשות מהחזית שברקע. 

הזמן נע ונד ומקהה את הזכרונות. אובדנים חדשים תופסים את מקומם של הישנים. היא מגלה שלוקח לה זמן להיזכר בפרטים, שהתמונות שהתאמצה כל כך להמשיך ולהיאחז בהן, בכל זאת דהו ונעכרו, נמהלו בסיפורים ובשמועות שאספה לאורך הדרך, וכבר קשה לזכור מה היה באמת כי אולי הכל בעצם היה נכון תמיד, בה בעת. היא אהבה את סדום, באמת אהבה, אבל העיר ההיא איננה עוד. ובכל זאת התגעגעה והזמן בכל זאת חלף ומשנה לשנה התגעגעה פחות.

אישה יושבת על שפת מצוק או על סף תהום ומתבוננת בחלוף הזמן והאנשים. היא מנהלת את אותן השיחות בשינויים דקים. הכירה כבר את מרבית הפתיחות הצפויות – זה יחפש משהו, ההיא תציע. להעיר הערה על הנוף, על הכובע, על מזג האוויר. היו את המתיישבים והיו את השואלות, זוגות וקבוצות ותרמילאיות שקטות עם מבט רציני. היא הכירה את כולן ולא מאסה בהזדמנויות להכיר אותן על בוריין בכל פעם מחדש. ותמיד ובכל פעם, במוקדם או במאוחר, השאלה הנצחית, הרודפת: מאיפה את. מאיפה הגעת לכאן. ותמיד היא נרתעת לרגע, ומהססת, נושמת עמוק, וכועסת על עצם ההתכווננות הדרוכה, ולפעמים היא משקרת, ולפעמים היא בעצמה כבר לא יודעת. את מקום האנחה הפנימית שהייתה עולה בה למשמע המאיפה את תופס לבסוף צחוק מופתע, משוחרר. כאן, מה זאת אומרת. אני כאן.

– 

ברצלונה, 2025