והנה התחילה לה שנת הלימודים השלישית. שנה שלישית! אני בקושי מאמינה לעצמי. איך שהזמן טס. שבוע ראשון של לימודים כבר חלף. אני נוסעת באופניים לבית הספר מדי בוקר ופוגשת את כל הפנים המוכרות וגם כל מיני פנים חדשות, ואני ממוקדת ומרוכזת ונרגשת כמו שלא הייתי כבר הרבה מאד זמן.
אחרי שנתיים אינטנסיביות של רישום בפחם הגעתי לשלב שחיכיתי לו כל כך, ואני סוף סוף מציירת בבית הספר בצבעי שמן. ולמדתי המון מהפחם, אל תבינו אותי לא נכון. והרישום זה צעד חשוב מאד בדרך אל השמן. אבל מה אני יכולה לומר, אני פשוט מרגישה הכי שלמה כשאני מחזיקה מכחול ביד.
זאת תהיה שנת הלימודים האחרונה שלי ואני מלאת מוטיבציה מחודשת. בדיעבד אני יכולה להסתכל אחורה ולומר: השנה השנייה הייתה לי קשה נורא. המעבר מבית הספר בשוודיה לברצלונה לא היה חלק כמו שרציתי לקוות שהוא יהיה. הייתי צריכה להוכיח את עצמי מחדש ולהמציא את עצמי שוב בסביבה לא מוכרת. עמוסה, תוססת וסוערת יותר ממה שהספקתי להתרגל אליו. הייתי שחוקה. הרגשתי שאני דורכת במקום.
בשנה הראשונה עקומת הלמידה תלולה וחדה כל כך שאת צריכה לתפוס את עצמך בידיים כדי לא לקבל סחרחורת. המעבר החד הזה מאפס למאה, מהחיים שהיו לי כמתכנתת לסטודנטית לאמנות במשרה מלאה. הריגוש של תחילת הדרך, כשהכל עוד חדש והכל לא מוכר. אל השנה הראשונה ההיא בשוודיה הגעתי בלי לדעת למה לצפות ובלי שהיה לי למה להשוות.
ותכנית הלימודים בבתי הספר האלה, היא בנויה בצורה כזאת שכל שנה נשענת על השנים שלפניה. ולמרות שבתי הספר דומים בתכלית, יש ביניהם הבדלים מהותיים. וככה, במקום לבנות את השנה השניה על מה שכבר למדתי ותרגלתי ושיננתי, נאלצתי לבלות חלקים נרחבים מהשנה הזאת בללמוד את אותן היסודות שכבר למדתי, רק אחרת. תנסי לשכוח לרגע את מה שלמדת שם בשוודיה, המנחה שלי הפציר בי. לפחות לבינתיים. לא כי זה טעות, הוא אמר, אני לא אגזים ואומר לך שיש רק דרך אחת לצייר נכון. אבל עכשיו את כאן, את מבינה. והבנתי שאם אני רוצה להוציא את המיטב מהמקום החדש הזה שהגעתי אליו אני צריכה להקדיש שוב את הזמן וללמוד דברים שחשבתי שאני כבר יודעת.
הסכמתי, אבל זה היה מתסכל. זה היה מתסכל כשלמדתי מחדש מה שכבר למדתי, וזה היה מתסכל גם אחר כך כשהגעתי שוב לאיזורים שלא הכרתי ומצאתי את עצמי בהם אבודה ומבולבלת, ואיזו הפתעה – לא מיד מושלמת ומוצלחת על הפעם הראשונה. הריגוש הראשוני שכך ואת מקומו תפסה שגרה שוחקת, רצופת אכזבות קטנות וכשלונות מינוריים.
אל השנה השלישית אני נכנסת אחרת. הסוף כבר קרוב, אני יכולה ממש לראות אותו מעבר לפינה. הזמן עובר מהר מאד בבית הספר, אתן מבינות, הנה ככה חלפו להן כבר שנתיים. אני נכנסת אליה בכוחות מחודשים, אחרי מנוחת קיץ ארוכה שבה – לראשונה זה שנתיים – לא הייתי צריכה לעסוק מחדש בבירוקרטיות של מעבר לארץ אחרת. אני נכנסת אליה סקרנית ומפויסת. מה שאספיק בה אספיק, מה שאלמד אלמד. כשמאחוריי שנתיים של מסע מפרך, אני כבר יודעת שאני יכולה להתמודד עם הפסגות והמדרונות שהשנה הזאת תספק לי. זאת השנה השלישית והאחרונה, ואני נרגשת לגלות מה היא טומנת לי בחובה.
