ביום הראשון של השנה הראשונה בבית הספר בשוודיה, בנאום פתיחת השנה שלו אנדראס מנהל בית הספר ביקש מאיתנו, לא, הפציר בנו – תבואו לרישום ערב. בשבילכן אני אומר את זה, הוא אמר, באתן לכאן ללמוד וזה הרי לא יקרה מעצמו. תבואו. תגיעו בזמן, תעשו. תצברו את השעות האלה. נזכרתי בזה בחיוך כשביום הראשון של השנה השנייה בבית הספר בברצלונה ג׳ורדי מנהל בית הספר המליץ לנו בנאום הפתיחה שלו דווקא לא להישאר בבית הספר כל ערב. תישארו פעם, פעמיים בשבוע, הוא אמר. אל תהרגו את עצמכן על זה. הלימודים כאן אינטנסיביים נורא גם ככה ולהביא את עצמכן לקצה לא יעזור לכן ללמוד. זה שעשע אותי, אז, לשמוע את זה ביום הראשון שלי בספרד. השוויתי את זה למנטליות השוודית שהשארתי מאחור וצחקתי לעצמי.
העניין הוא כזה, שיעורי הערב הם רשות. חובה עלינו להישאר פעם אחת בשבוע מעבר לשעות הלימודים הרגילות בשביל רישום מודל קצר בערב. מעבר לזה – ובכן. כאמור לעיל.
אז ניסיתי שנה אחת את השיטה של אנדראס ובשנה שאחר כך את השיטה של ג׳ורדי. בסופו של השבוע השני של השנה השלישית אני מוצאת שאני מרגישה טוב בימים שבהם אני כן נשארת. זה לא כזה מובן לי מאליו, אתן מבינות, הרישומים המהירים של הערב בדרך כלל מתסכלים אותי.
אני מגיעה אליהם עייפה בסופו של יום ארוך, חולמת כבר על הספה במרפסת ועל החתולים. אני מגיעה אליהם כשמאחוריי כבר מאות רישומי ערב ופוזות קצרות. ואיכשהו עדיין, כל ערב מחדש, הדף הריק לא נעשה מאיים פחות. המאבקים חוזרים על עצמם, פרופורציות, מבנה, תנועה. היד לא עושה מה שהעין לא מוצאת והעין לא אוהבת את מה שהיא רואה. את מזיזה מכאן לשם ובחזרה קו וכתם וצבע, את מתלכלכת והעיפרון נופל לך, כואבות לך הרגליים ואת רעבה ולא מרוכזת. בסוף ברב המקרים התוצאה בכלל לא מספקת אותך. את מסתכלת על הנייר ורואה בו בעיקר את כל מה שלא הספקת.
אבל אני עושה את זה כבר שנתיים ובכל ערב מחדש אני מצלמת וגם במהלך הימים בסוף של כל סשן וציור ויש לי כבר כמה מאות תמונות מסודרות באלבומים שמראים בבירור תהליך של התקדמות ולמידה. העין טובה יותר והצבעים חיים יותר. אני מסתכלת על התמונה הגדולה, כמו שלמדתי כבר בשבוע הראשון בלימודים שלי בשוודיה, ורואה כי טוב.
הקילומטרים נצברים והיד לומדת את הדרך. הרישומים והציורים אולי לא כל ערב יוצאים לשביעות רצוני אבל מכאן קל יותר לראות: הם בסך הכל חלק מהזרם, כברת דרך. כל ערב מחדש.
